|
|
|
שליחות קטלנית
דף הבית > דעות >
שליחות קטלנית
משנה] שובו של שיח השליחות והמעורבות למטה השיתופי, נובע מתוך שאלה רחבה יותר: האם הקיבוץ הוא מטרה לעצמה, או אמצעי לתכליות אחרות? מהו יותר: בית או דרך? הבירור הזה חשוב משום שבכמה מקרים בעבר, מעורבות הקיבוץ בחברה הישראלית הזיקה לו יותר משהועילה
מאת: עזרא דלומי
בתמונה: עובדת סוציאלית בביקור במעברת תלפיות, ירושלים, 1958 (מקור: אוסף התצלומים הלאומי, מדינת ישראל)
ערב המהפך הפוליטי של 1977 מוניתי לרכז את "גרעיני עודד" – קבוצות של עשרות יוד-גימלים שיצאו לשנת שירות בעיירות הפיתוח ובמושבי הפריפריה, מושבים שעשרים שנה אחרי הקמתם עדיין נקראו "מושבי עולים".
התקופה ההיא רחשה פעילות קיבוצית התנדבותית. לצד גרעיני עודד קמה בבית התנועה "היחידה למעורבות חברתית" שפעיליה הרבים ארגנו קייטנות ביישובי השכנים, ארחו את תושביהם וילדיהם בקיבוצים, הדריכו אותם באורחות "החיים הנכונים" – מניקיון הסביבה ועד חינוך הילדים. השקעה עצומה של כסף, כוח אדם והרבה רצון טוב.
הפעילות הזאת היתה, לפחות בחלקה, תגובה להופעת הפנתרים השחורים, ששמו על סדר היום הציבורי את בעיית הפערים שהחלה להתפתח אז, את הקיפוח העדתי ואת מצבה של "ישראל השנייה" למול תחושת הפרוספריטי שהיתה אז בארץ, ובכלל זה גם בהרבה קיבוצים.
וכך, מידי שנה, היו יוצאים עשרות יוד-גימלים כדי לחיות בקומונות בפריפריה ולהביא לשם את בשורת "ישראל היפה"; וכך מידי יום היו יוצאים פעילים מן הקיבוצים אל הישובים השכנים, כדי להגיש עזרה במה שנראה להם נחוץ.
בד"כ שמחו פרנסי היישובים על העזרה הזאת: מישהו מארגן להם את הקייטנות, מישהו מוציא במקומם את הילדים לטיולים, מישהו מנהל להם את המועדונים. לכאורה, מה רע?
בקיבוצים עצמם ראו במיזמים האלה ספינת דגל. חזרנו אל בורות המים, חזרנו לעצמנו, הקיבוצים חזרו להתערות בחברה, שבו להיות משימתיים.
***
על רקע זה, מה רבה היתה התדהמה בקיבוצים, כשחיים יבין הכריז, במאי 1977, על ניצחון הליכוד ועל תבוסת המערך? מה גדול היה הזעזוע, בעיקר בקרב מי שהתנדבו לעזור לשכנים ועתה חשו נבגדים.
"בשביל מה שלחנו אליהם את כל הילדים שלנו?", תהתה באוזניי חברת קיבוץ ותיקה, "רק בשביל שיצביעו לבגין?".
"אני ארגנתי להם עזרה בשיעורי בית, הבאתי אותם לביקור בבריכה, איך הם יכלו לעשות לנו את זה?", שאלה בכעס חברת קיבוץ שעבדה ביחידה למעורבות.
אני נזכר בתקופה הזאת ובאירועים הללו, לנוכח התחדשות השיח במטה השיתופי אודות הצורך לחזור למשימתיות, לשוב למעורבות בחברה הישראלית, שיח שהוא חלק משאלה גדולה יותר: האם הקיבוץ כדרך חיים הוא מטרה לעצמה או אמצעי לתכלית אחרת? האם ראוי שקיבוץ יתקיים כקיבוץ גם אם הוא לא עומס על עצמו שליחויות? או שככזה – סר חינו?
לטעמי, הדברים שלובים זה בזה, ("בית ודרך", זוכרים?), והעניין הוא במינון: כמה בית וכמה דרך.
פעם הייתי יותר דרך ופחות בית, היום אני סבור ההיפך: קודם כל הבית, אחר כך הדרך. הבית, אופי הבית הם המטרה, והם אשר ייעצבו את הדרך ממנו ואליו.
***
קיבוץ כחברה שיתופית שוויונית, המקיימת ערבות הדדית מלאה בין חבריה, הוא מטרה לעצמה בג'ונגל הפערים הישראלי. קיומו וחיותו יוכיחו שיש אלטרנטיבה מוסרית והומנית לכלכלת השוק הפראית. הוא מטרה ראויה גם אם לא יעטה על עצמו, אפריורית, שליחויות ומשימות. הוא הוכחה שאדם לאדם זאב איננו בהכרח "המצב הטבעי". יש איזונים, יש רסנים, יש ויתור של פרטים למען מטרה כללית משותפת.
עם זאת, בהתקיים חברה כזאת, השליחות עשויה להפוך לחלק ממהותה. היא תהיה תוצר קבוע שלה, משום שהעשייה למען הכלל, סביר שלא תיכלא בחצר הקיבוץ. היא תפרוץ את גבולותיו. ואם היא תנבע מתוך תשתית ערכית שיתופית, אזי גם אופייה יהיה כזה: פחות עשייה נדבנית פילנטרופית ויותר עשייה בעלת אופי חינוכי-משתף ואף מגייס פוליטית.
מעמדו המיוחד בעבר של הקיבוץ בחברה הישראלית, נבע לא רק מעצם קיומו, אלא גם מן הסביבה האוהדת שהיתה לו בה; מן העורף הציבורי שהוא הקים סביבו. עורף זה נבנה באמצעות הקשרים והחוויות שהיו לכל מי שעברו בקיבוץ פרק בחייהם: בתנועות הנוער, בגרעין, בשל"ת, במחנה עבודה, בהכשרה.
אופיו של קשר זה בכך שהוא היה תוצר של שליחות ומשימה טבעית של הקיבוץ, משימה שמשרתת גם אותו ולא משימה מומצאת, רק משום שצריך להיות משימתי בכל מחיר. זהו קשר שנוצר במקום שבו היה לקיבוץ "מה למכור" – את עצמו, כפי שהוא – למי שרצה או בחן אפשרות "לקנות".
המשבר שעברה התנועה הקיבוצית, הפקיע ממנה – וטוב שכך – את מעמד הפטרון שאימצו חלקים ממנה ביחסם לסביבתם, ומוטב שלא לחזור למעמד זה, גם אם ייווצרו תנאים חדשים שיאפשרו זאת.
|