|
|
|
פוליטיקה של שחקני רכש
דף הבית > אקטואליה >
פוליטיקה של שחקני רכש
הבחירות בישראל הפכו לסוג של קניית יוגורט בסופר או לשלטוט בין ערוצי הטלוויזיה: בחירה בין מיקי רוזנטל ב"עבודה" ובין עופר שלח ב"יש עתיד", שבאו, ונראה שלא במקרה, מאותו "מקור" בערוץ 10. זו גם הסיבה שבכל מערכת בחירות נמצא הגימיק התורן, שמצליח לבדל את עצמו, להיראות שונה מהאחרים ולגרוף את שלל הקולות הצפים
מאת: עזרא דלומי
איור: יעקב גוטרמן
הפירוק, הבנייה וההרכבה מחדש של מפלגות ערב כל מערכת בחירות מתחילה להזכיר את הבנייה וההרכבה של קבוצות כדורסל או כדורגל מקצועניות לקראת פתיחת כל עונה. המאמן בוחן את מה שיש לו בסטוק, פונה לבעלים ואומר: חסרים לי ארבעה-חמישה שחקני חיזוק כדי לבנות קבוצה טובה ולהביא קהל למשחקים. הוא מפרט את כישוריהם – שחקן חוד, קלע פינה, רכז – ומבקש מההנהלה למלא את החסר, אחרת, חלילה, הקבוצה לא תגיע לצמרת.
בפוליטיקה אומר ראש המפלגה הנבחר (או זה שמינה את עצמו לראש המפלגה): חסר לי דתי, חסרה לי אישה, חסרים לי רוסי, אתיופי, גנרל, צעיר מהמחאה – ויוצא לשופינג כדי להרכיב לו נבחרת חלומות מכל מיני פנים מוכרות. כל שחקן או פוליטיקאי שנרכש מוצג במסיבת עיתונאים (או שלא – תלוי עד כמה הראש באמת רוצה בייקרו) והרכש מסביר עד כמה המפלגה/הקבוצה החדשה תואמת באמת-באמת-באמת את דרכו ואת השקפותיו; כמה הוא מרגיש בה בבית וכמה מפלגתו/קבוצתו הקודמת סטתה ממסלולה ואיננה מתאימה עוד לתפישותיו ולערכיו.
כמו בקבוצות הספורט המקצועניות, גם במסע הרכש הפוליטי אין חובת נאמנות. תקופת ערב הבחירות היא חלון ההעברות שבו
הפוליטיקאים, כמו השחקנים, סוקרים סקר שוק ונוחתים במקום שבו יש את מרב הסיכויים להיכלל בהרכב הפותח. זו פוליטיקה של פנויים-פנויות.
***
מבחינת ראשי המפלגות, לפחות לטווח הקצר, יש לשיטה הזאת יתרון: הם זוכים במועמד שמצד אחד הוא בעל נראות, מוכר לציבור, "שיכול להביא קולות", ומצד שני הוא חסר עורף פוליטי ממשי במפלגה וככזה הוא אמור לציית להם. הוא על תקן של שחקן חוזה. גישה עצמאית מדי מצדו, שלא נענית בדיוק להוראות המאמן/היו"ר, עלולה להושיבו על הספסל.
לטווח הארוך, הדרך הזאת מזיקה. היא פוגעת ביחסי הגומלין שבין הסניפים וראשיהם לבין נציגי המפלגה בכנסת, היא יוצרת אנטגוניזם בקרב "שחקני הבית" הקבועים כלפי הרכש החדש, היא מובילה למסקנה שלא חשוב כמה אתה פעיל, מתאמץ ועושה, אם אתה לא מפורסם, אם אתה לא מספיק מקורב – הלך עליך. טרחת ועמלת ארבע שנים ובא מישהו מבחוץ וקטף את פרי עמלך.
מן ההיבט הציבורי-ערכי, מבחינת חברי המפלגה ופעיליה, זהו עוד שלב בתהליך של הפרטת הפוליטיקה המפלגתית, הפוליטיקה המאורגנת, שיש בה קורטוב של נאמנות ומחויבות רעיונית, והפיכתה לאינסטנט פוליטיקה. היום הח"כ כאן, מחר הוא שם, חסל סדר אידאולוגיה. אתמול עוד לא היית חבר מפלגה, או שהיית בכיר במפלגה יריבה, היום אתה חבר כנסת מטעמנו. הסוציאליסט מאתמול מתיישב במפלגת מרכז, הנאו-ליברל מאתמול נוחת במפלגה סוציאל-דמוקרטית, על בסיס מקום פנוי.
עבור הציבור הכל מתחיל להיראות אותו דבר: כמו ערוצי טלוויזיה שמגישים את אותן תכניות ראליטי רק בשמות שונים.
הפוליטיקה הזאת, שבה "האיש" מנצח את "האישיו", כי אף אחד לא מוכן לוותר על הראשות, מונעת התלכדות של גושים גדולים על בסיס של השקפת עולם כוללת ויוצרת בליל של מפלגות שחלקן ממציאות אג'נדות-מדף חד-ממדיות, שמקורן בסקרים של ערב בחירות ולא בסדרי יום מעמיקים; חלקן הן קבוצות אינטרס לנושא או למגזר מסוים.
בהפרטה, כבר נאמר, בוחנים את הדבר לפי מחירו, לא לפי ערכו, וכמו שספורטאים העוברים מקבוצה לקבוצה הפכו לסוג של של סחורה, כך גם חלק לא קטן מחברי הכנסת שלנו.
רק שבניגוד לליגת ספורט שהצפייה בתחרויות שבה היא לרובנו סוג של בידור, היחס הנכון לפוליטיקה צריך להישען על אמינות, אמון ומחויבות. בהקשר זה ראוי למלא תקופת חברות כלשהי במפלגה בטרם נעשים לחבר כנסת מטעמה. מי שרוצה לייצג ציבור, שיהיה למשך שנה לפחות חלק ממנו, שיאכל אתו מאותו מסטינג.
*** הפוליטיקה הזאת של "היום אני כאן מחר אני שם" הופכת, עבור רוב הציבור, את יום ההצבעה לכנסת לסוג של הליכה לסופר. הוא מוצא שם מוצרים זהים, תחת אריזות ושמות שונים ובוחר במה שצד את עיניו ברגע מסוים, את מה שנמצא במקום בולט על המדף. הבחירות הפכו לשלטוט בין הערוצים: בין מיקי רוזנטל בעבודה לעופר שלח של יש עתיד שבאו, ונראה שלא במקרה, מאותו "מקור" בערוץ 10. זו הסיבה שבכל בחירות ישנו הגימיק התורן שמצליח לבדל את עצמו והופך לשואב הקולות התורני. התחושה שכמעט הכל אותו דבר יכולה להסביר גם את הפער העצום בין מה שהציבור רוצה בו לבין אופן ההצבעה שלו.
|