|
|
|
המעגל נסגר
דף הבית > יחסים >
המעגל נסגר
אחרי שנים רבות של חברות בקיבוץ והיכרות אינטימית עם החברים, הכרתי גם צדדים אחרים באישיותם, צדדים שלעתים היו הגורם הסמוי להתנהגותם, שכלפי חוץ נראתה ראויה לצחוק ולעתים גם לגינוי.
מאת: אבישי גרוסמן / עין שמר
צילום: Adrian Clark CC BY-ND 2.0
ליעם ונרי היו חברים טובים. שניהם בני קיבוץ, אוהבי חברה ומושרשים בהווי המקומי. אלא שסוג השורש היה שונה. בעוד ליעם היה פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת ירושלים ועשרות ממחקריו מילאו את העיתונות המקצועית, היה נרי עובד אדמה מסור, איש רעים להתרועע, מעורב עד האוזניים בכל הנעשה בחצר הקיבוצית. השוני בתחומי העניין בין השניים לא שיבש את מערכת היחסים ביניהם, שהיתה בנויה על חיבה הדדית וזיכרונות ילדות, שהוליכו לאהבת המקום ואנשיו.
מדי פעם היו נפגשים על המרפסת של ליעם. ליאורה, אשתו, היתה שמה צלחת פיצוחים על השולחן והשניים היו פותחים בשיחה שעניינה בעיות מקומיות ואורחות התנהגות של חברים בקיבוץ. לשניים היה חוש הומור מפותח וזיכרון טוב לבדיחות ששמעו לפני שנים רבות. היות ועיסוקיו של ליעם הובילו אותו לשהות תקופות ארוכות בחוץ לארץ, וגם כשהיה נוכח בחצר הקיבוצית עיסוקיו הרחיקו אותו מההוויה המקומית, הרי שעיקר האינפורמציה על הנעשה במקום באה מפיו של חברו. נרי היה שופע סיפורים ואנקדוטות בעוד חברו ליעם היה סופג ונהנה: כישלונות צורבים, מעשי זימה מוסתרים, סכסוכי שכנים, תופעות של איפה ואיפה, כולל דרכי התנהלות מעוותות של מוסדות הקיבוץ, את כל אלה היה מעביר נרי לידיעתו ולחוות דעתו של חברו הקרוב, הפרופסור המכובד ליעם. במשך השנים נקבע הדפוס: חברי הקיבוץ, ברובם המכריע, היו חשופים לסיפורים ההופכים ללעג את התנהגותם, בעוד משפחתו של נרי, וכמובן גם ידידיו הקרובים, לא נמנו על אלה בהם עסקו הסיפורים והניתוחים החברתיים. זאת היתה הסיבה לשתיקות פתאומיות וזהירות על גבול ההימנעות שאפיינו את דיבורו הקולח בדרך כלל של נרי.
ואני, שהייתי חברם של השניים, הייתי יושב בחברתם ומאזין. לעתים פורץ בצחוק שהיתה בו נימה של לגלוג ולעתים כאבתי את לשון הרע שהציפה את הסיפורים והפכה את חברינו ללעג. הרי אחרי שנים רבות של חברות בקיבוץ והיכרות אינטימית עם רבים מחבריו, הכרתי גם צדדים אחרים באישיותם, צדדים שלעתים היו הגורם הסמוי להתנהגותם, שכלפי חוץ נראתה ראויה לצחוק ולעתים גם לגינוי. אבל אני בחרתי לא לתקן או להסביר את הטעון תיקון והסבר. העדפתי לשמור על פרטיותם של חברי שנתגלתה לי בתוקף תפקידי החברתיים. שתיקתי הפכה לרקע דומם, משהו שאינו מעודד ולעומת זאת גם אינו מונע. וכך נמשכו הפגישות בין שלושתנו במשך שנים אחדות.
נרי סיפר וליעם כתב בסתר את ששמע מחברו. ליד שולחן עבודתו הפך את הסיפורים העסיסיים למסכת מכוערת למדי המתארת את החיים בקיבוץ שלנו.
לאחר שנים, ופגישות רבות, יצא לאור הספר המכיל סיפורי מקום עסיסיים. באחד מערבי הקיץ, בעוד אנחנו יושבים ומכלים אבטיח קר, הגיש ליעם את העותק הראשון של הספר לידידו נרי, שהיה המקור העיקרי לחלק גדול מהסיפורים המופיעים בספרו החדש.
"זהו ספר מלא סיפורים צהובים”, קבע נרי למחרת ליד שולחן ארוחת הבוקר. "לליעם”, המשיך נרי להסביר, "יש נטייה חזקה לסיפורי רכילות קטנה ומקומית. מהיכן הוא אסף את כל המידע הרכילותי הזה?” שאל את חבריו לשולחן שהאזינו לו בקשב רב. טון דיבורו של נרי היה מלא במה שהמפוכחים המקומיים נהגו לכנות "צדקנות קיבוצית". במילים נרגשות הגן על כבודם של חברי הקיבוץ שלא ראוי ולא צודק שיהוו רק נושא לבדיחות צהובות וירודות. אני האזנתי, שתקתי ונזכרתי בעשרות השיחות בהן העביר נרי את עיקרי השקפתו על החברה הקיבוצית ועל החברים החיים בתוכה לידיעתו של חברנו ליעם שהעלה אותן על הכתב.
המעגל נסגר.
|