|
|
|
הקיבוצניק הווירטואלי
דף הבית > דעות >
הקיבוצניק הווירטואלי
התנועה הקיבוצית משלימה בימינו מעגל חיים שלם: משלילת פרנסות האוויר בהן מאסו המייסדים יוצרי דת העבודה ומקדשי עבודת האדמה, אל חזרה לאותן פרנסות, תוך הצגתן כ"יוקרתיות"
מאת: פלג מור / מעוז חיים
צילום: Sharon Ben-Arie CC-BY
בינואר שנת 1940 כתב מוטקה נבו, איש הגינון של הקיבוץ בן השנתיים, רשימה לכבוד ט"ו בשבט לעלון המקומי. הוא התגאה בכך שהנטיעות שנעשו בשטח ה"מחנה" רבות כל כך שאורח הבא בשערי הקיבוץ יכול להתמצא בשביליו בלא קושי אם רק יקבל את ההסבר הנכון: עד להיכן עליו ללכת בשדרת הזיתים, המגיעה לשדרת הפיקוסים, הנפגשת בחורשת האורנים, החוצה מצִדהּ את מטע התמרים. דווקא מוטקה וחבריו שהשליכו מאחורי גוום את הדת ומצוותיה הגשימו את הציווי התנ"כי: "ונטעתם כל עץ תחילה... עת לנטוע אילנות, עת לנטוע ולבנות". הנטיעה בעמק הצחיח היתה חלק מהבנייה.
***
אורח כי יזדמן היום לאחד הקיבוצים הוותיקים עלול להתבלבל בדרכו דווקא מפני גודש הבניינים והאילנות. באלו אין מחסור בימינו בשטח ה"מחנה". ואולם אם מטרת האורח היא למצוא מישהו מהחברים, עתיד הוא לעמוד בפני תעלומה: האם הצליחו הנטיעות עד כדי כך שעצים ומבנים תפסו את מקום החברים? אם לא, היכן הם? אם יגיע האורח ויציץ לאולם הייצור במפעל המקומי, לא ימצא חברים על יד מכונות הייצור, אלא שכירים לרוב; במטבח, אם עודנו קיים, לא עובדות חברות קיבוץ; בין המטפלות המלוות את ילדי הגנון הצועדים לטיולם היומי על המדרכות אין ולו חברת קיבוץ אחת; רוב האוכלים בחדר האוכל המקומי אינם חברים; אפילו הגינון המקומי לא נעשה בידי החברים. שכירים, ביניהם פועלים זרים, חולבים את הפרות ברפת, קוטפים את הפֵרות במטע ומפעילים את הציוד החקלאי בשדות רחבי הידיים שמסביב.
החברים המעטים שעדיין קיימים בחצר הקיבוצית הם חלק ממנה והיא מזוהה עִמם. אלו הוותיקים, או אנשי דור הביניים, שהקימו וניהלו ענפי שירות או ייצור קטנים ושיפרו אותם מאד במשך שנות עבודה רבות: האינסטלטור, הגנן, אנשי המים והחשמל, הספרית והספרנית, ענף המזון והטיפול בילדים. כל אלה, כי יביטו מאחורי גוום לראות מי מחברי הקיבוץ יבוא להחליפם בבוא היום – לא ימצאו שם איש.
דומה המצב בענפי הייצור הגדולים. אין חברים שיפעילו גם בעתיד את הטרקטור בשדה ואת המכונה במפעל. ברור שבעולם הממוכן שבימינו עושות מכונות את העבודה הפשוטה והבסיסית - רובוט החליבה ברפת עדיף על החולב הידני, הדחפור עולה על "מלך המעדר" האנושי של העלייה השנייה, אפילו הוא לוי שקולניק מדגניה ב' או מאיר רוטברג מכנרת.
העניין הוא שאין כלל חבר בנמצא במכון החליבה ברפת, באולם הייצור במפעל, בין העובדים במטבח... אין חברה לא רק כמטפלת רגילה אלא גם לא כגננת בגן הילדים. אין מוסכניק קיבוצי במוסך השייך לקיבוץ, גם לא מנהלו. ודאי שעוד קיימים חברי קיבוץ, עובדה היא שהם רשומים כחברי האגודה השיתופית, אך מבחינת חצר הקיבוץ הם נוכחים נפקדים.
בעל ההון בעידן הגלובליזציה קונה ומוכר עסקים על פי ערכם בשוק בלא שיש לו קשר מתמשך וקבוע אליהם, ודאי לא קשר רגשי, בלא עניין בגורלם בעתיד ובלא ידע מקצועי מה באמת נעשה בהם. הוא מנותק מנכסיו גם מבחינה גאוגרפית וייתכן שמרכז חייו ביבשת אחרת. עוד יותר נכונים הדברים ביחס לגופים עסקיים המשתייכים לתאגידים גדולים חובקי עולם. גם בהם העובדים אינם יודעים את זהות הבעלים, עבור מי הם עובדים.
חבר הקיבוץ הולך בעקבותיהם ומראה גם הוא סימני גלובליזציה בכל הקשור לנכסיו ולאמצעי הייצור שבבעלותו: כבר אין הוא נוגע בחומר האמתי, במהות הדברים כפי שהם קיימים בנכסים ובאמצעי הייצור. אין לו קשר לאדמתו – אחרים מעבדים אותה וקוטפים את פֵרותיה; אין הוא יודע דבר על חומרי הגלם והמכונות שבמפעל המקומי; אין לו שום נגיעה לענפי בעלי החיים, לא לאוכל המתבשל במטבח, לא לגנון ולילדים שבו וספק אם יזהה ריח זבל וניחוח חציר אם יגיעו במקרה לאפו... חבר הקיבוץ נעשה וירטואלי.
משלימים מעגל
תקצר היריעה כאן מלדון בכל הסיבות שהביאו להיעדרם של חברים ממשיכים להפעלת כל היש העצום שנוצר בעשרות שנות קיומו של הקיבוץ ולהפיכתם של החברים הקיימים לווירטואליים. החצר התרוקנה מחברים אם מפני היציאה המסיבית לעבודת חוץ ואם מפני שמוסדות של פעם נסגרו ואין יותר סיבה לצאת אליהם מהדירה הפרטית. סיבות אפשריות נוספות הן המחסור בשכבות הגיל הצעירות, הפסקת הקליטה לחברות, תופעת העזיבה הפנימית של חברים שעזבו אך שכחו ללכת והיציאה המוקדמת להשכלה מקצועית גבוהה שאחריה לא חוזרים לעבודה פשוטה בענפי הקיבוץ.
סיבה נוספת, אולי עיקרית, היא שקיבלנו על עצמנו את ערכי העולם המערבי הסובב אותנו בכל הקשור להערכה שאנו רוחשים לעיסוק במקצועות שונים. בעולם זה היוקרה אינה ניתנת יותר לעבודה פשוטה, בסיסית, המתבצעת במקום מסוים, ודאי לא לעבודת כפיים. גם בנושא זה ויתרנו על מערכת הערכים שלנו, שנתנה כבוד למי שעוסק ונוגע בחומרים עצמם, בייצורם ועשייתם, לטובת מערכת ערכים הנותנת כבוד להתמקצעות על ידי לימודים אקדמיים ואחר כך לעיסוקים וירטואליים שאינם קשורים למקום ולדבר ספציפיים.
היוקרה המקצועית איננה עוד נחלתם של החקלאי היושב על אדמתו ומעבדהּ ושל בעלי המקצועות העוסקים באופן ישיר בייצור ובעשייה בשטח. היוקרה בימינו ניתנת לשכבת הניהול ולעיסוקי היי-טק. אמנם, לימודי מנהל עסקים הם מבין הפופולריים גם בקיבוצים. אלא שאין להם כלום עם חיי קיבוץ דווקא. דבר אינו קושר את שכבת המנהלים (ובלשוננו היום כל בעל תפקיד שכונה בעבר "אחראי" או "מרכז", קרוי "מנהל”), ובעלי מקצועות דומים נוספים, למקום גאוגרפי מסוים או להוויה ספציפית כלשהי. באפשרותם להיות היום פה ומחר שם, בארץ או מעבר לים, לא ממש משנה.
כך השלימה התנועה הקיבוצית מעגל שלם. משלילת פרנסות האוויר של פעם שאפיינו את העיירה היהודית ההיא – ממנה יצאו מייסדי הקיבוצים יוצרי דת העבודה, שאמרו "בעבודה לקינו ובעבודה נרפא" – עד מצבנו היום, בו חוזרות פרנסות אלה למרכז היוקרה והביקוש. מחזון האדם היהודי החדש הקשור ליישובו ולאדמתו קשר של חיים שלמים, עד החזרה ליהודי הנודד של פעם, חסר השורשים. היישוב הקרוי "קיבוץ מתחדש" עוד מגדיל לעשות: בו מתרחשת חזרה לקביעת ערכו של אדם על פי מעמדו הכספי ושוויו במחירי השוק. לחבר הקיבוץ מהזן החדש, הווירטואלי, אין בעיה עם זה. ממילא הקשר שלו ליישובו הספציפי ולאופיו המיוחד הולך ודועך.
|