"סיימנו שנה עמוסה עבור תלמידינו, שמגיעים מכל האזור ואפילו מחוץ למועצה: מכפר תבור, מוואדי ערה ומעפולה. בבית המוזיקה לומדים תלמידים בטווח גילים רחב, החל מילדים בני שנתיים בחוגים להורים ולילדים ועד תלמידי י"ב שניגשים לבגרות במוזיקה במגמת המוזיקה שלנו, שמוכרת ע"י משרד החינוך. יש גם לא מעט מבוגרים שלומדים אצלנו: כאלה שמגשימים חלום ללמוד כלי נגינה, או חוזרים לנגן אחרי שנים שלא נגנו. יש גם אנשים שהכריחו אותם ללמוד בילדותם ועכשיו רוצים חוויה של תיקון", כך אומר לי סטאס גברילוב בפתח שיחתנו.

ב-17 השנים האחרונות צמח בקיבוץ יזרעאל מוסד שהחל מחדר מוזיקה קטן והפך לבית מוזיקה גדול ובו יותר מ-250 תלמידים מכל האזור. סטאס גברילוב, שעלה לארץ לפני עשרים שנה, הקים את המקום קצת אחרי הצטרפותו לקיבוץ יזרעאל.

ש: מה עוד קורה בבית המוזיקה חוץ מלימודים?

סטאס: "שנת הלימודים החדשה כבר מתחילה ב-2 בספטמבר ואנחנו קולטים תלמידים חדשים. בנוסף ללימודים יש הרבה קונצרטים, סדנאות ומפגשים מוזיקליים. חוץ מקונצרטים של אמצע שנה וסוף שנה, יש אירועים כמו "פסטיבל וירטואוז", בו כל התלמידים משתתפים ומציגים סולמות ואטיודים שלמדו, או כמו קונצרט בשם "משפחה על הבמה" שבו מנגנים הרכבים משפחתיים ועוד. אנחנו מקיימים גם קונצרט לגיל הרך שמותאם בתכניו לילדים צעירים. באופן כללי אנחנו מקיימים שניים-שלושה אירועים כל חודש, 10 חודשים בשנה.

"כל שנה אנחנו בוחרים נושא מרכזי ללימודים ומקיימים גם קונצרט המוקדש לנושא. היה לנו כבר נושא שנתי של מוזיקה אופראית והצגנו חלק מהאופרה "אאידה" מאת ורדי בביצוע שכל משתתפיו היו תלמידי בית המוזיקה. בשנה שעברה היה הנושא מחווה למלחין יחזקאל בראון שחגג 90 והוא שם דבר במוזיקה הישראלית. את השנה הקרובה נקדיש למוזיקה אמריקאית: דרום אמריקה וצפון אמריקה".

בית המוזיקה עצמו ממוקם בתוך הקיבוץ. "זה היה בית ילדים שהיה חלק מבית הספר של הקיבוץ", מספר לי סטאס, "בהתחלה קיבלתי חדר אחד, אחר-כך שני חדרים ומהר מאוד 'השתלטנו' על כל הבית, בנינו עוד קומה וקיבלנו עוד כמה חדרים מסביב. 'כבשתי' פה די הרבה", הוא צוחק. "המקום לא גדול אבל אנחנו נותנים פה תחושה של בית והחדרים כולם מותאמים לפעילות מוזיקלית".

שדה לא מעובד

סטאס גברילוב (41) עלה עם אשתו אנה, מוזיקאית גם היא, בשנת 1992. את בית המוזיקה הקים בתחילה כתחביב לשעות הפנאי ורק לאחר זמן מה, שכנע את הקיבוץ שזה יכול להיות ענף מכובד.

סטאס: "כשבאנו לאולפן בקיבוץ ראינו הרבה מאוד ילדים מוכשרים אבל רק מיעוט מהם למד מוזיקה. ראיתי שדה רחב מאוד לפעילות, אבל זה היה שדה לא מעובד. בתקופה בה סיימתי את האולפן עוד היה סדרן עבודה בקיבוץ. דיברתי אתו והוא שאל מה אני יכול לעשות. אמרתי: אני מוזיקאי מקצועי ומורה למוזיקה. הוא צחק ואמר 'כולנו מוזיקאים. מה אתה יודע לעשות?' אז שלחו אותי לעבוד בגידול פרחים. עבדתי בשדה ואחרי העבודה התחלתי ללמד. אספתי תלמידי כיתה ב' והתחלתי לעניין אותם במוזיקה. התחלתי בינואר ובפורים הם כבר נתנו קונצרט ראשון וכולם התפעלו מאוד שהילדים ניגנו יחד כל כך יפה. בעקבות זה אישרו לי ללמד כמה שעות מוזיקה אחרי העבודה. במקביל הייתי צריך לסיים השכלה מוזיקלית כי לא סיימתי את האקדמיה למוזיקה במוסקבה. למדתי בתל אביב ועבדתי ובמקביל לימדתי מוזיקה. זה היה, כביכול, רק תחביב.

"כעבור שנה וחצי הצלחתי לשכנע את הקיבוץ שאפשר להפוך את העיסוק במוזיקה למקצוע, עם תלמידים מבחוץ. אחד מהדברים שאפשרו זאת היה העובדה שאמא שלי היתה מורה למוזיקה בעפולה באותה תקופה. היא אמרה שאם ניצור מקום ביזרעאל, היא תביא את התלמידים שלה ויהיו לנו תלמידים מבחוץ מההתחלה. חלק מהרעיון היה שההכנסות מתלמידים מבחוץ יאפשרו לממן לימודים גם לילדי הקיבוץ ולהביא עוד כלים ומורים.

"כך, בסופו של דבר, פתחנו את בית המוזיקה רשמית ב-1995 עם 27 תלמידים. כבר לא מעט שנים שיש לנו יותר מ-200 תלמידים. מאז גם פתחתי מגמת מוזיקה בבית הספר עמק חרוד ובבית הספר היסודי יד לחמישה".

ש:  מה פרויקט כמו בית המוזיקה עשה לתרבות באזור?

סטאס: "פעם היה אולפן מוזיקה מפואר בתל יוסף אבל לפני עשרים שנה הוא כבר היה די מוזנח. הרושם שלי הוא שבית המוזיקה שינה את החינוך המוזיקלי באזור. זה עשה מהפכה גם בתרבות ובחגים בקיבוץ יזרעאל עצמו. יזרעאל לא היה בעבר קיבוץ עם תרבות של מקהלות ומוזיקה כמו גבע או עין חרוד. אני חושב שהמוצא האנגלוסקסי של רבים מהחברים, חיבר אותם יותר לתרבות של מערכונים. מאז שבית המוזיקה קיים מנגנים בחגים. היום זה מובן מאליו שבסדר פסח ביזרעאל יש 19 קטעים של מוזיקה לפני הארוחה ומשהו כמו 26 אחרי הארוחה.

"עוד דוגמה להשפעה על התרבות של הקיבוץ: כבר חמש שנים אנחנו מקיימים בקיבוץ ערב שנקרא 'בוא שיר עברי'. במרכזו עומדת השירה העברית וכל ערב מוקדש לנושא אחר. זה צמח מערב פנימי לקיבוץ לערב תרבות אזורי, כשהמבצעים הם אנשים שאוהבים לשיר. אם יוּתר לי להגיד, אני חושב שהוא ברמה אמנותית יותר גבוהה מסתם ערב שירה בציבור. יש תכנית אמנותית ואנשים באים לחזרות לקראת הערב. זו גם חוויה קהילתית שלמה שכוללת צעירים ומבוגרים, מקצוענים וחובבים והמפגש טוב לכולם. כשמסתיים האירוע, אנשים כבר מודיעים על רצונם לבוא בשנה הבאה. יש לו כבר מוניטין. כשהתחלנו לקיים אותו, הוא נערך במועדון לחבר. בשנים האחרונות אנחנו מקיימים אותו בחדר האוכל הלא קטן של יזרעאל, ואין מקום לזוז מרוב אנשים".

לא מסתכלים על השעון

סטאס נולד בדוּשַנְבֵּה שבטג'יקיסטן למשפחה של מוזיקאים. הוא למד מוזיקה במוסקבה, שם פגש את אנה, אשתו, שבאה לשם מאוקראינה. יש להם שתי בנות, "אלינה לומדת בלט קלסי בבוסטון. ורוניקה לומדת חצוצרה קלסית בתלמה ילין", הוא מחייך ומוסיף, "אני תמיד אומר שיש לי שלושה ילדים: שתי בנות ובית המוזיקה".

ש: הפעילות בתוך קיבוץ שיתופי משפיעה לדעתך על בית המוזיקה?

סטאס: "חד משמעית כן. בית המוזיקה צמח ממשהו קטן מאוד למשהו גדול. מבחינה מקצועית אני מרגיש שאנחנו במקום מוביל באזור. אנחנו אמנם נקראים 'בית המוזיקה' אבל מתנהלים כקונסרבטוריון לכל דבר. אנחנו עומדים בקריטריונים וכבר הגשנו בבקשות למשרד החינוך להכיר במוסד ככזה. אלא ששם זה מונח כבר 12 שנה. הביורוקרטיה תקועה. היות שהתקצוב מוגבל, משרד החינוך מנסה לא להכיר במוסדות חדשים. התלמידים שלנו הם ברמה מאוד גבוהה. אנחנו מגישים תלמידים שלנו לבגרות במוזיקה, שזאת בחינה חיצונית ואף אחד מעולם לא קיבל ציון נמוך מ-93. יצאנו עם הרכב נגנים לחו"ל וזכינו להכרה במקומות שהגענו אליהם.

"אני חושב שכל הדברים האלה מתאפשרים בזכות היותנו בקיבוץ. הרבה פעמים מתייחסים לקיבוצניק כמי שיוצא מהעבודה בארבע ומסתלבט. אני רואה את זה אחרת. דווקא העובדה שאני חבר קיבוץ שעושה תורנויות, חבר בוועדות וכו' מקרינה גם על האופי של בית המוזיקה. גם המורים בבית המוזיקה שאינם מהקיבוץ טוענים שהאווירה, התמיכה והעזרה ההדדית היא כזאת שאתה לא פוגש במקומות אחרים. אני מלמד גם במקומות אחרים והאווירה היא אחרת לגמרי. עצם זה שמוסדות הקיבוץ נתנו לדבר הזה לקרות מעיד על האמון שהם נתנו ונותנים בנו.

"עניין נוסף הוא העניין הכלכלי. אנחנו יחידה כלכלית עצמאית והפעילות שלנו ממומנת מתשלומי התלמידים. המועצה תומכת במלגות ובמימון של אירוע שנתי, אך לא בתקציבים, וכאמור, אין מימון ממשרד החינוך. כדי שהדבר הזה יהיה אפשרי, צריך שאף אחד פה לא יסתכל על השעון. כולנו עובדים כדי להפיק את האירועים ולוקחים אחריות שהכול יצא על הצד הטוב ביותר. הסיפוק שלנו הוא לא מתגמול חומרי אלא מהעשייה, היצירה וההצלחה של התלמידים. אנחנו רואים את ההצלחה גם בתלמידים שמגיעים, לעתים מרחוק, במיוחד אלינו, אפילו שלפעמים יש מוסדות יותר קרובים שהם היו יכולים ללמוד בהם.

"חשוב לי להגיד שחלק מרכזי מההצלחה של בית המוזיקה נוגע לצוות ובראשו ניצה הלוי ועוד מספר חברות קיבוץ שמשקיעות המון במקום. יש פה רוח חזקה של הקיבוץ של פעם. אנשים עובדים פה לא בגלל השכר או ההטבות וההצלחה של המקום היא כולה תוצאה של מוסר העבודה של הקיבוץ השיתופי".

דיברתי עם סדרן העבודה והוא שאל מה אני יכול לעשות. אמרתי: אני מוזיקאי מקצועי ומורה למוזיקה. הוא צחק ואמר "כולנו מוזיקאים. מה אתה יודע לעשות?" אז שלחו אותי לעבוד בגידול פרחים

יזרעאל לא היה בעבר קיבוץ עם תרבות של מקהלות ומוזיקה כמו גבע או עין חרוד. היום זה מובן מאליו שבסדר פסח ביזרעאל יש 19 קטעים של מוזיקה לפני הארוחה ומשהו כמו 26 אחרי הארוחה

דווקא העובדה שאני חבר קיבוץ שעושה תורנויות, חבר בוועדות וכו' מקרינה גם על האופי של בית המוזיקה. האווירה, התמיכה והעזרה ההדדית היא כזאת שאתה לא פוגש במקומות אחרים

אנשים עובדים פה לא בגלל השכר או ההטבות וההצלחה של המקום היא כולה תוצאה של מוסר העבודה של הקיבוץ השיתופי