באמצע שעת לילה צעירה, בערך 23:30, אני צועד על אחד הגשרים שחוצים את הרוייס (הירקון של לוצרן) ולועס בכח את השווארמה הצמיגית שקניתי ברחוב בני המיעוטים באזלשטראסה.

הידיים כבדות מעבודת ההובלה בציריך שממנה זה עתה חזרתי, והרגליים עייפות מהטיפוס על ה"טיטליס" אתמול. השמיים בהירים ומאחורי תפאורת הכנסיות והארובות נמתח מסך הרים שחור.

הטיול הלילי הזה בחזרה אל הדירה בעיר העתיקה, הבטן הריקה שמתמלאת במהירות והרחובות הריקים מכניסים אותי למצב רוח מהורהר ואני מוצא את עצמי עורך סיכום ביניים, מעין ספירת מלאי לחודשיים וחצי האחרונים.

כנקודת מוצא אני מציין לעצמי שלא לחוויה הזו ציפיתי (או ייחלתי) כשדמיינתי בראשי את ה"חילופים". לא זו הדירה בה דמיינתי שאתגורר, לא את בית הספר הזה דמיינתי על שיעוריו, מוריו ותלמידיו ובכלל - לא כל יום הוא מערבולת חוויות מסעירה.

אפילו ההרים הגבוהים, להם אני כל כך עורג, אמנם כאן - אך הם חלק מחבילת הטיול המאורגן ביחד עם השוקולד השוויצרי, השעונים, האולרים והגלויות שכל תייר רוכש לעצמו, וככאלה- הם מעט סואנים לטעמי.

 

אודה ואתוודה שבמהלך החודש הראשון שהעברתי פה חלפו במוחי רעיונות כפירה ברעיון החילופים. לא נהניתי. השיעורים בבית הספר לא סיפקו אותי, לא מצאתי מסלול בו אוכל להמשיך את מתכונת לימודי מהארץ, יוקרת המחייה בשוויץ הטילה צל כבד ומעיק על ימיי, עם חבריי השוויצרים לכיתה די התקשיתי לרקום ידידות ומיום ליום התגבשה אצלי ההבנה שזו הייתה טעות לבוא לפה. טעות שחשבתי לנסות ולתקן מספר פעמים, ופשוט לקנות כרטיס ולחזור אל שנת הלימודים בארץ לפני שהיא מתחילה.

ובכל זאת, על אף האכזבות שחוויתי פה (כנראה בגלל ציפיות מוגזמות), הקור היבש והשווארמה היבשה עוד יותר מביאים אותי להכרה שככל הנראה אני דווקא מרוצה מהשהייה שלי פה. איך זה עובד בדיוק? הנה כמה סיבות ובסופן מסקנה:

 

בראש ובראשונה - האנשים:

ויניסיוס הברזילאי, אומיד מאיראן,

אדיטי ממקסיקו, רוזי מגרמניה,

מריים האוסטרית, יאנאר מאסטוניה,

אלפונסו הספרדי וגיל מנתניה ועוד

רבים אחרים שהגיעו לכאן מרוב

קצוות תבל. הם הקהילה הקטנה

שחווה את אותן החוויות, הסביבה

התומכת והכל כך חיובית שעוזרת לי

להפיג את המרירות, איתם אני מוריק

פחיות בירה ב-10 קריאות "לחיים"

שונות והם הנוף הבאמת מעניין שיש

ל"טיול" הזה להציע.

הניחוח האירופאי והזרות הנעימה: רחובות מרוצפי אבנים שחורות וחלקות, בתים ישנים עם גגות רעפים וארובות מעשנות, חורף קר וצונן, תרבות קרה וצוננת לא פחות והתחושה הבלתי מחייבת של אחד שהוא לא דייר קבע אבל בעל זכויות מקומי שאיננו תייר. כשאתה זר ומביט על החיים המקומיים מן הצד, אז גם למכוער יש ערך אסתטי, לתפל יש טעם חדש, גם חוויה רעה היא חוויה שונה והיאוש, כפי שכבר אמר גדול ממני, נעשה יותר נוח.

אמנם בית הספר לא ענה על כל ציפיותיי (האמינו לי בצלאלניקים יקרים- יש לנו בית ספר מצויין), אך הוא בהחלט הכניס לי כמה רעיונות חדשים וכיוונים שלא ממש הייתי מגיע אליהם אם לא הייתי יוצא להרפתקה הזו. עצם היציאה מהמסגרת המוכרת וכניסה אל המסגרת השונה די חייבה אותי למצוא דרך חדשה ולהגדיר כיוון אחר.

ובכל זאת, הר זה הר. אין בכוחם של כל גדודי הסינים/הודים/אמריקאים/תיירי -must-see-highlights החמושים במצלמות יקרות להחריד עם עדשות אימתניות למנוע את הצמרמורת העוברת בגבי בזמן שאני צופה אל המדרונות האינסופיים של ההרים האדירים האלה.

 

בקיצור: אני די מרוצה מכל העניין הזה של החילופים. כל הזדמנות לצאת אל העולם ולחוות אותו מעמדה של "תייר מקומי" היא הזדמנות מבורכת. אני מניח שאחד השיעורים החשובים שלמדתי פה (ועודני לומד) הוא שתוכניותיי לעולם ישתנו, ציפיותיי לעולם לא ייענו במלואן ושאכזבה מסויימת היא די וודאית. מה לעשות - הדימיון שלי בדרך כלל ממריא אל היעד הרבה לפני שאני נוחת על הקרקע: הוא מספיק לטפס על פסגות גבוהות, לרכוב אלפי קילומטרים, לשרטט לפרטי פרטים רחובות, סמטאות ותמונות נוף רחבות והוא לא ממש נותן לדבר המוצק הזה - "מציאות" - להסיח את דעתו.

בסופו של דבר הדימיון הוא זה שמעורר בי חלומות אשר בעקבותם מגיעות האמביציה, המוטיבציה ובשלב מאוחר יותר גם הפרקטיקה.

החוויה השוויצית מלמדת אותי שענווה הכרחית גם בחלומות, ושציפיות הן פרומו בדיוני לעתיד אפשרי אך לא וודאי.