עוזבת את בגסו.

בת דודי, בת גילי, בת כיתתי ובת קיבוצי, ובעיקר - חברתי, אמרה שנשבר לה כי אף אחד לא בא לחוג שלה, ושהגיע הזמן לצאת אל העולם הגדול. הרי כבר עזבנו את הקיבוץ בעבר (וחזרנו. תמיד אפשר לחזור, לא?), אז אפשר לעזוב גם את בגסו (????).

 

ארזנו את רוב מטלטלינו, ויצאנו אל עמק צ'אמבה. הנסיעה בלא- קל- לי (=לוקאלי, האוטובוס המקומי) מבעיתה. לא את חברתי שהיא בת דודי-בת גילי-בת כיתתי-בת קיבוצי, כי היא שרה גיבורת ניל"י או גיבורת ישראל או סתם גיבורה ועשויה ללא חת. אנחנו אמנם חולקות סבתא וסבא מדור "אנו באנו" שהקים את בית השיטה, אבל טיפת אומץ וגבורה לא ירשתי מהם, וחבל. וברגעים הללו זה חבל מאוד. את הנסיעה העברתי בנים לא נים, כי לא ידעתי להחליט מה יותר עדיף: לראות את הנפילה לתהום או לישון את הנפילה לתהום. בסוף הגענו.

 

צ'אמבה (העיר), בירת צ'אמבה (העמק) בולטת במגרש הקריקט שבה. ואני חשה Welcome to India כי עד עתה היינו בקייטנה. בלי קריקט. הכל קורה במגרש הקריקט, כאילו היה זה חדר האוכל, המועדון לחבר ואולם התרבות (שאגב, בנוה אור אין כזה) גם יחד, בימים של ראשית הקיבוצים - טוב, אחרי שכיפת השמיים הוחלפה באוהלים והאוהלים הוחלפו בצריפים והוחלט על הקמת בית תרבות.

 

בנוה אור לא התקבלה החלטה כזו מעולם, ובתי קבע הועדפו על בית תרבות, מה שעשוי להסביר חלק באי הכישרון הכללי הניכר בקיבוצינו. מסביב למגרש הקריקט יש דוכני צ'אי ודוכני אוכל, ועליו ילדים והורים משחקים תופסת (או סתם משחקים), הבנים יושבים ובוהים, הבנות מרכלות ובוהות, מורה מלמד תלמידים מפהקים ובוהים והפרות על תקן מרכז הנוי ומכסחת הדשא, כי הן גם מדשנות וגם מכסחות. והן תמיד עם מבט בוהה. אה, גם יש שם משחק קריקט, לא היום.

 

צ'אמבה (העיר) בנויה סמטאות צרות המטפסות

ממגרש הקריקט אל בין מקדשי אבן עתיקים ובתים

עם מרפסות עץ. התחושה מעורבת. מחד זה ממש

לא מתוייר, זו הודו. מאידך, הלוואי וכל מרפסת הייתה

הופכת לדק, כלומר לחנות, בית קפה, מאפייה,

אינטרנט, סוכנות תיירים... שבעיר תהיה סצנה,

כי היא שווה את זה.

בקצב הליכתי, ואפילו בקצב הליכתה של בת דודי,

שלמרות היותה בת גילי, בת כיתתי ובת קיבוצי

יש לה קצב קצת איטי, סמנוונו (V) על כל העיר ביום,

כולל שבע הקפות של מגרש הקריקט. שבע,על שום

שבע ההקפות של יהושע בן נון את חומות יריחו,

ועל שום שבע ההקפות מדי יום ביומו של עגלת האוכל בחדר האוכל בשובי מבית החינוך המשותף, בידיעה שלא אמצא מה לאכול אך בתקווה שהעגלה תיפול, או הפוך: בתקווה שאמצא מה לאכול ובידיעה שהעגלה לא טיפול. לבסוף מצאנו מה לאכול והמגרש עודנו עומד על תילו.

 

למרות הרצון העז להישאר, הבנו שאין ממש סיבה לכך. החלטנו להמשיך אל בראהמור. אומרים על כפר זה שהוא יפהיפה, וגם בטרם צאתי להשתלמות יוגה בהודו (כי זה מה שבאמת באתי לעשות פה) התחלתי בקריאת 'היכלות רחוקים'- סיפור בשני חלקים עבי כרס על ממלכת צ'אמבה, שבראהמור הוא בירתה. ממש, אבל ממש רציתי לסיים את הספר(ים), אך עת טיסה הגיעה, וממש, אבל ממש רציתי לנסוע לבראהמור, אך תחושת בטן קשה אמרה לי שאם אני על האוטובוס הזה, הוא לא מגיע לבראהמור, וגם לא נותר על הדרך.

 

תחושת הבטן של בת דודי, בת גילי, בת כיתתי ובת קיבוצי, שהיא גיבורה בכל רמ"ח אבריה, הייתה שונה. וכך בחיבוק חם ואוהב (שוב המשפחתיות בדמנו גברה על הקיבוצניקיות שבחינוכנו) נפרדנו. בלי דמעות. בכל זאת מקיבוץ, כן?! שעתיים לאחר מכן עליתי על האוטובוס שישיב אותי לבגסו במהרה, בעצם עדיף שלא, בימינו אלה. כעבור שעתיים של טלטול ימינה (כשהעיקול בדרך לשמאל) ושמאלה (כשהעיקול לימין) התפללתי לבורא עולם (כי לא יכולתי לבחור לאיזה מכל האלים ההודים כדאי להתפלל) ל-500 מטר של ישורת והוספתי להתפלל במשך 6 שעות תמימות. בשעת ערב מאוחרת הגעתי אל חדרי בבגסו. והרגשתי כמו שמרגישים כששבים אל הקיבוץ אחרי 10 שנות גלות, ותסמכו עלי - אני יודעת איך מרגישים כששבים אל הקיבוץ אחרי 10 שנות גלות.

בשני המקרים, זה נהדר!!!

 

נ.ב. אני מודה, אני לא תרמילאית. כן בת 33. וכן בהודו כדי לתרגל יוגה.