40 דירות נשרפו בקיבוץ בית אורן. ארבעים דירות הן ארבעים עולמות, ובהם כל הפרטים הקטנים והזיכרונות והאהבות הקטנות והטעמים והשיגעונות שאנשים מטמינים בחפצים. ארבעים דירות, לול שרוף, אורווה חרוכה, מטעי בננות מושחרים, מפעל שנותר ללא חשמל ויכולת לייצר, צינורות מים מחוררים ותשתיות של חשמל וטלפון שחוטיהם מפויחים והרוסים. אל המקום הזה חוזרים היום אנשי בית אורן, כשלעשרות חברים אין מקום עבודה. קיבוץ בית אורן הוא היישוב שספג את המכה הקשה ביותר בשריפת הענק בכרמל.
צילומים: ינון נבו
אחרי אלפי מילים וריאיונות בתקשורת, שכיסו כל זווית אפשרית בדרמה הגדולה, חברי בית אורן - שחובקו בחום על ידי קיבוצי האזור - חוזרים אל המציאות הקשה של היום שאחרי, כשהחוויות הרעות, תמונות קטנות של זוועה גדולה, עדיין צרובות בתודעה.
הוראה לפנות את הילדים
צד אחד אופטימי יש בסיפור הזה: בניגוד לישובים אחרים באזור הכרמל, אנשי בית אורן פונו באופן מאורגן אל מקום מבטחים, ולא במקרה. הקיבוץ - שנושא על גבו את הסיפור הטראומתי והסמלי ביותר של העידן הזה בכל הנוגע לתנועה הקיבוצית כולה, התאושש והמציא את הנוסחה להתחדשות, שאותה אימצו קיבוצים כה רבים - עומד עכשיו כסמל חי לפשלה הגדולה של המדינה. מדינה שטובה במלחמות ולא למדה עוד לתפוס את עצמה במושגים אזרחיים.
בצהרי יום חמישי נראו תמרות העשן הראשונות. בתחילה לא העריכו בקיבוץ שמדובר במשהו רציני, ויחד עם זאת גייסו את הצוות לשעת חירום. די מהר הגיעה הוראה לפנות את כל האנשים: 140 חברים ועוד ילדים ותושבים, בסך הכול 250 בני אדם. הרוב התפנו לנחשולים, שפתח את שעריו ואת לבו באירוח הכפרי ובחדרי המלון, והאחרים לשדות ים ולמעגן מיכאל. חלק קטן התארחו אצל משפחות. המגמה הייתה להישאר עד כמה שאפשר יחד, באזור חוף כרמל, על מנת שאם המצב יימשך הילדים יוכלו להגיע לבתי הספר, והמבוגרים למקומות העבודה. ההתארגנות כקיבוץ נמשכה לאורך כל סוף השבוע הארור. ביום חמישי בערב התאספו כל האנשים בעתלית, כדי לתת דיווח ותמונת מצב. ביום שישי הדליקו כל אנשי הקיבוץ נרות ביחד.
מזי שם טוב, גננת וחברת בית אורן זה 20 שנה, אם לארבעה בגילאי 14-22, הייתה בבית כשפרצה האש, כי לקחה יום חופש מהעבודה. "התארגנתי בבית בהכנות לשבת", היא נזכרת. "בסביבות 11:00 ראיתי ענן שחור, ואמרתי לעצמי - סוף סוף הגיע הגשם. יצאתי למרפסת שלנו, שפונה לכרמל, לאזור כלא דמון, ומשם כבר הבנתי שמדובר בעמוד של עשן. מנקודת תצפית קרובה יותר נדהמתי לראות מערבולת של אש ועשן שמתקרבת במהירות שלא תיאמן, עם הרוח המזרחית, לכיוון שלנו. בשלב זה התקשרו אליי מהגן, כי התקבלה הוראה לפנות את הילדים. מיהרתי לגן והעלינו את כל הילדים על אוטובוס של המועצה האזורית, שלקח את הילדים למרכז מיר"ב. אני נשארתי עם ילד בן שנתיים שלא הסכים להיפרד ממני, וחיכיתי עד שהגיעו הוריו מעוספיא.
אמרתי לעצמי שאני לא עוזבת בשום אופן, והסתגרתי עם שלושת הכלבים שלנו בבית. לא תיארתי לעצמי שהמצב יתדרדר עד כדי כך, אבל תוך זמן קצר הלהבות ממש איימו על הבית. חברה הגיעה עם טנדר, ואני עליתי עליו כך, כשרק הבגדים עליי. היא עזרה לי להעמיס את הכלבים - ויצאנו. ליד השער ראינו את קצינת המשטרה, אהובה תומר, שכעסה עלינו וצעקה שנרד למקום בטוח, ואחר כך המשיכה למקום שממנו כבר לא חזרה. היציאות כבר היו חסומות, ובקושי הצלחנו למצוא דרך לצאת. הגענו בהתחלה לכפר גלים, שם טיפלו בנו מאוד יפה, ואחר כך לנחשולים".
החתולה של אלה לא שרדה
ביום שישי "הסתנן" בעלה של מזי לקיבוץ, וחזר עם הידיעה הקשה: מרפסת הבית נשרפה, ואיתה מחסן עץ שבו אוחסנו כל אלבומי התמונות של המשפחה, יחד עם חפצים רבים בעלי ערך אישי ונוסטלגי. הבית עצמו ניזוק, אך ניתן יהיה לשקמו. "האלבומים האלה סיכמו חיים שלמים", אומרת מזי. "תמונות ילדות שלי, תמונות של הילדים מלידה, נוער, שירות בצבא, חתונה, הכול. כשיצאתי מהבית אמרו לי - תיקחי לפחות את האלבומים, אבל לי הכלבים היו חשובים יותר. לא הייתה בכלל שאלה.
כואב לי על המרפסת עצמה, שבעצם נתנה לנו את טעם החיים, לשבת ולהביט בנוף הנפלא שהיה ואיננו. אין לי מושג איך אני אתמודד עם מה שקרה, ההתמודדות האמיתית עוד לפניי - כשאגיע לבית ואראה מקרוב את מה שנשאר".
חמישה מתוך שבעת ילדיו של זאב שבתאי, מראשוני הבנים בבית אורן, גרים בקיבוץ. באופן סמלי - אולי אירוני - הוא נתן להם שמות של עצים: אשחר, אלה, אלון והבת הצעירה, החיילת - כליל. שבתאי היה מאלה שנשארו כל הזמן בבית אורן, קבוצה קטנה שלא ישנה שלושה ימים, נלחמה באש ושמרה על המקום. בעוד שביתם של ההורים ניצל, כל חמשת הילדים איבדו את דירותיהם, שהיו לרוע המזל בצד הדרומי שנפגע קשות בשרפה.
זאב: "כל החמישה גרים במה שמכונה 'השכונה הדרומית'. את הבית של הבת הצעירה רק סיימתי לשפץ, לקראת שחרורה מצה"ל. הדירה של אשחר, הבן הגדול, נשרפה לגמרי, חוץ מכמה בגדים, שלא ברור איך אבל דווקא הם שרדו. אשחר מגדל לפרנסתו עדר כבשים, כך שהדאגה הראשונה הייתה להציל את העדר, ובאמת, הוא הצליח להוביל את הכבשים למקום בטוח. לחתולה של אלה היה לצערנו פחות מזל".
שבתאי, גמלאי ואיש אחזקה, סייע בהחזרת מערכות התשתית לפעולה בתקופה שהאש השתוללה. "עכשיו", הוא אומר, "אנחנו נכנסים לקטע הקשה של מה עושים ביום שאחרי, איפה כל אחד יגור, איך דואגים לכל מה שחסר. בימים הראשונים יש לנו מקום בבית שלנו, ולבת החיילת יש חדר. נסתדר. לטווח יותר רחוק, זה כבר ברמת הקהילה, ומנהלי הקהילה עוסקים בכך. היה פה איתן ברושי, עוזר שר הביטחון, והבטיח לסייע. מדברים על קרווילות כמגורים זמניים. לדעתי, יעברו לפחות שנתיים עד שאנשים יחזרו למגורי קבע. אנחנו משפחה חזקה. עד עכשיו תפקדנו במאה אחוז, עם עייפות רבה, מעט מאוד שינה, מאבקים - גם נגד השוטרים. הפסיכולוגים אולי יגידו שהטראומה תבוא יותר מאוחר".
האם יש כבר הערכה לגבי הנזקים?
"עדיין מוקדם לומר. ברור כבר שנשרפה כל השכונה הדרומית. האש הגיעה לבית הקברות, וכנראה שגם למלון. היה פה מבנה ישן שהפכו אותו למועדון בשם B-side שנשרף. בלול בדיוק יצא משלוח, כך שנמנע נזק גדול יותר".
"כל הכבוד לנחשולים, הם מארחים אותנו למופת, אבל זה לא כיף גדול להיות פה", אומרת נילי פולק, חברת בית אורן מ"וותיקי הדור השני", גמלאית וסבתא לעשרה. "עכשיו אנחנו מנקים ומסדרים פה את הבלגן. עם ישראל היה פה והביא לנו עוגות ואוכל. זה הזכיר לי, להבדיל, אנשים שבאים לשבעה. אמרתי לילדים שלי - תתכוננו, עוד מעט השבעה נגמר". על השעות הראשונות היא מספרת: "יצאנו בלי כלום, אפילו לא לקחנו מברשת שיניים. בהמשך אנשים קנו מה שהכרחי. בהתחלה חלק מהמשפחה נסע לסבא וסבתא, אבל הגענו למסקנה שהכי קל לעבור את האירוע כשכולנו יחד". הבית של פולק לא נפגע, אבל הבית של בנה הושמד בשריפה. לא נשאר בו כלום. אין זכר למשחקים של הילדים, ספרים, רהיטים. נשאר רק השלד של הבית.
בשיחת חברים שהתקיימה אנשים בכו, חוששים ממה שיראו כשישובו לביתם. "אילו תשובות כבר אפשר לתת למי שביתו נשרף לגמרי?" שואלת נילי פולק.
למעלה מ-70 קיבוצים הציעו עזרה
בתנועה הקיבוצית הקימו מטה פעולה לסיוע לבית אורן. את הפעילות החל יואל מרשק באגף המשימות, ולאחר זמן מה המשימה של ריכוז העזרה הועברה לעומרי כנען, רכז אגף המלווים ומלווה אזור גרנות.
ולוולה מציין, כי למעלה מ-70 קיבוצים הציעו את עזרתם. עם מזכירות התנועה הגיע גם איציק בדר, יו"ר גרנות ויואב מרגלית, רכז מחלקת ביטחון. ולוולה אומר, כי במהלך הפגישה עם חברי בית אורן שוחח טלפונית עם אייל גבאי, מנהל משרד ראש הממשלה, ולאחר מכן שוחח בעצמו עם ראש הממשלה ועם שר הביטחון. "המשימה המיידית שלנו היא לשקם תשתיות שנפגעו - חשמל, מים, תקשורת. הממשלה הבטיחה טיפול נקודתי וממוקד בבעיה, ואני מקווה שהם יעמדו בהבטחותיהם. גם שר החקלאות בתמונה ומנכ"ל משרדו, והכול נמצא בתיאום עם ראש המועצה חוף כרמל ועם נציגי בית אורן. זאת כדי לגבש עוד לפני ישיבת הממשלה את הצרכים ואת הבקשות לסיוע".
עומרי כנען, ראש המטה המיוחד, המקיים פגישות שתפקידן גם לסייע לצד החברתי והמנטלי של החברים, מרעיף שבחים על הנהלת הקיבוץ וראשות המועצה האזורית. "אנו פועלים בכמה מישורים, וקודם כול במגמה להחזיר את המפונים הביתה כמה שיותר מהר. לאלה שאין להם לאן לחזור - נצטרך לדאוג לדיור חלופי זמני. אחת המשימות הראשונות היא להפעיל מחדש את עבודת המפעל של הקיבוץ (יציקות נחושת) לביצוע של הזמנות קיימות. הנזקים הם עצומים, הן ישירים - בתים וכלים שנשרפו - והן עקיפים, למשל נזק לתיירות. להערכתי, מדובר בעשרות רבות של מיליוני שקלים".