חדר האוכל בקיבוץ דליה מחולק לשני חלקים. באחד, חדר אוכל קיבוצי סטנדרטי על כל עגלות החימום וברזי הסודה המשתמעים מכך. בשני, גופי חימום מהודרים ומפות בסגנון שמזכיר יותר קייטרינג אולמות אירועים.

"השטח ההוא מושכר לקבוצות מאורגנות של תיירים", מספר רן פרץ, בן הקיבוץ וחברי לשעבר לספסל הלימודים. "באתם ביום לא טוב", הוא מעיר לי, "בדרך כלל עוברות פה קבוצות של צליינים ניגרים בדרך לכנרת. מרטין לותר קינג היה מתמוגג אם היה רואה איך האדם הלבן משרת פה את האדם השחור".

עם צליינים או בלעדיהם, חדר האוכל של דליה הוא בן כלאיים מעניין.

 

מה חדש? לוח המודעות המשקף את רמת השיתופיות של הקיבוץ היה די ריק, אך בין מודעה סתמית על אבידה להזמנה לקישוט מסיבות פורים בלטה הרשמה לסדר פסח. עם כל ההפרטות שעבר הקיבוץ לאחרונה, עדיין מוכנים החברים "לסבול" יחד. מעורר התפעלות.

קבלת פנים - יש ויכוח ישן בדליה, מה הוא המוצא הבולט של מקימיו, כשהמאפייה ההונגרית הצליחה לבטל לאורך השנים את המיעוט הרומני. כך או כך, שניהם מזרח אירופיים, ואף על פי שחדר האוכל ריק באופן יחסי (הפרטה כבר אמרנו?), ניתן לאבחן כי הנטייה הכללית היא למודל המתעלם. החברים יושבים בחבורות סגורות, מרוחקים זה מזה. עם זאת, בינם לבין עצמם ניתן לשמוע שיחות חולין, שנעות בין מזג האוויר לטיב הקוסקוס (מעדן או תחליף עלוב לאורז המסורתי).

 

קוד לבוש - עכשיו זה רשמי. "כחול עבודה" - אאוט, "ירוק סבון" - אין. כן, כן, דליה כקיבוץ שחי היטב במשך שנים על מפעל הסבונים "זהר דליה", ממשיך לספק לעובדי המפעל סרבלים בצבע ירוק והם שליטי חדר האוכל. הצעירים לבושים בסגנון פרי סטייל, שנע בין חולצות "מוסד הרי אפרים" למכנסי ג'ינס "קרוע כאילו בטעות".

 

הגשת פתיחה - ההגשה מתבצעת בשני מתחמים. בחדר הגשה צפוף מוגשות המנות העיקריות, כשיש הפרדה בין בשרי לצמחוני. מהעגלה הבשרית בחר פרץ שניצל (6.50 שקלים), בעוד שאני אזרתי אומץ וגיוונתי בחזה הודו על האש (7.50 שקלים), שאליו הוספתי כרוב ממולא מהעגלה הצמחונית (6.40 שקלים). מחוץ לחדר ההגשה יש מתחם נוסף שמיועד לתוספות. שם ניתן להתלבט בין אורז לקוסקוס (2.50 שקלים). בסלטים בלט במיוחד סלט תפוחי אדמה, שקרוי שם "סלט צוהריים" (2.50 שקלים). בשתייה: מים או סודה חינם ומיץ תפוזים במחיר מציאה של שקל עשרים לכוס או שישה שקלים לקנקן.

 

שלוש ארבע לעבודה - העובדים מחולקים לקאסטות: את הקופה מאיישים במב"חים (ניתן לזהותם בקלות על סמך חולצות סוף המסלול וסנדלי הקרוקס), ההגשה והמטבח מופעלים ברובם על ידי יקנעמים, ואת מכונת הכלים מתפעל בן מיעוטים. הקיבוצניק היחיד הוא האקונום.

 

על טעם ועל ריח - "באתם ביום הלא נכון", חזר פרץ על המנטרה שלו פעם אחר פעם, בעודי מנסה לפרוס את חזה ההודו ולערבבו עם אורז מהכרוב הממולא, "אתמול היו שיפודים וצ'יפס, ומפני שמחר פורים אז לא השקיעו". למרות התנצלויותיו של מארחי, סלט תפוחי האדמה שהפתיע לטובה והאורז מהממולא שתובלן כראוי עזרו להפיג את יובש חזה ההודו. גם החבר שלי לא סבל כשמצא קומבינה, ודחס את השניצל שלו ללחמנייה עם סלט כרוב והרבה קטשופ. "לא רע", הנהן, "אבל לא בטוח שזה שווה את הכסף". משפט זה מיצה היטב את הארוחה בדליה.

 

 

ההברקה - ליד חדר האוכל יש מקלט עם הכיתוב באנגלית:

"Pub Dalya helping ugly people have sex since 1939". איפה איפה הן המתנדבות ההן?

 

המלצה - אפשר להרחיב את פתח הפחים במכונת הכלים. זה פח, לא תיבת דואר.

 

דירוג כללי: אולי באמת באנו ביום לא טוב (כל צליין ניגרי יודע שלא באים ביום חמישי), אבל עד שלא יוכח אחרת, יסתפקו בהרי מנשה בציון בינוני של ארבעה עופות מכובסים (מתוך סיר של עשרה עופות).