השארתי מאחור את קיבוץ דליה, הזכר האחרון לציביליזציה, והמשכתי להתפתל עם הכביש, מדמיין בראשי שלט דרכים: סוף העולם 2 קילומטרים, גלעד (אבן יצחק) 4 קילומטרים. גשם דק שהחל יורד עטף את הגבעות המוריקות בלחות נוצצת, ריח טרי חדר לנחיריי דרך החלון הפתוח, ולרגע - בשעה שנכנסתי בשערי הקיבוץ - דימיתי שאני בטוסקנה.

 

 

 

 

 

קבלת פנים - בגלעד יש תופעה ייחודית. מצד אחד, חדר האוכל קטן מהרבה אחרים, ובשעות השיא אינו מכיל יותר ממאה סועדים, דבר שמקשה על האורח להיעלם בהמון. אך מצד שני, חברי הקיבוץ, יקים במוצאם, על אף בידודם הגיאוגרפי, לא נראים כמי שמגלים עניין מיוחד בזרים, וממשיכים בשלהם כאילו כלום.

 

מה חדש? - גם פה ניתן לראות תופעה לא מוסברת. אף על פי שמספר התושבים הכללי בגלעד לא עולה על 400, וחדר האוכל קטן מאוד, כאמור, הם מחזיקים בשני לוחות מודעות, אחד לכל כניסה. שני הלוחות כמעט ריקים וחסרי סדר הגיוני. כך באחד תוכלו למצוא את רשימת כמות המשקעים, לצד קריאה נרגשת לציבור האופות להירשם לאפיית עוגות ליום העצמאות. בלוח השני יש רשימת תורנויות לצד הזמנה למימונה בתלתון הבוגר (מימונה! איזה מין יקים אתם?).

 

קוד לבוש - קז'ואל. בלי אפיון מיוחד. עם זאת, בשונה מקיבוצים רבים שבהם מספקים הענפים לעובדיהם "חולצות גיבוש", ועליהן משפט מתוחכם לצד שם הענף והקיבוץ ("ירוק זה טוב - שקדים גבעת עוז", "מבדידות האנשים הופכים קשים - פלחה משמר העמק" וכדומה), בגלעד דוגלים במינימליזם ומסתפקים ב"גידולי שדה - גלעד". "אצלנו לא צריכים את כל המשפטים האלה", צוחק בגיל מארחי גיל, "את זה אנחנו משאירים לצבא, או... לקיבוץ שלך", נותן לי בקטנה למראה חולצת ה-MHPD (משמר העמק פרודוקשיין דיפרטמנטס) שלי.

 

הגשת פתיחה - לעומת שטח ההגשה הקטן כמתבקש, המבחר גדול באופן מפתיע. כיאה למקום דמוי טוסקנה מגישים היום פיצות, שלפי ניסיוני ארוך השנים, מעולם לא הסתגלו למטבח הקיבוצי, ועל פי רוב התוצאה היא גוש בצק לא אכיל. אני מחליט לקחת סיכון, ומבקש שתיים עם פטריות. למרות חוסר הנעימות, אני אוזר אומץ ומבקש מהמגישה החיננית להוסיף לצלחתי אלטרנטיבה בצורת עוף "קיבוצניק סטייל" (ירך מטוגנת בשמן עמוק). את אלה אני מגבה באורז. הפתיתים לא נראים משהו, אבל אני לוקח גם כף מהם, בשביל הספורט, ומסכם בשלוש כוסות מיץ אשכוליות (נגמר התפוזים).

שלוש ארבע לעבודה - אחוז גבוה של עובדים מהקיבוץ, אך גם פה נכנעו והכניסו עבודה שכירה.

 

על טעם ועל ריח - ברגע הראשון חשבתי שאני חולם, כשהגבינה החליקה בקלילות ערבה לחך; זו הפעם הראשונה שאני טועם פיצה סבירה במטבח קיבוצי, וגם אם היא לא מהטובות שאכלתי בחיי, אני חייב לזקוף לזכותה את השבירה של מעגל האימה. לעומתה, העוף היה שמן, לא מתובל ומשעמם, אך משביע כיאות ל"קיבוצניק סטייל". האורז היה מעט רטוב, וטעים יותר מהממוצע הקיבוצי, והפתיתים הוכיחו שלפעמים כדאי לשפוט לפי מראה עיניים.

"אני מבסוט פה מהאוכל", אמר גיל, "וזה לא בגלל שאימא שלי אקונומית". "גם אני מאוד מרוצה", הנהן חברו איתי, "יופי של אוכל, אבל חבל שיש ארוחת ערב רק פעם בשבוע, הייתי בא הנה בכיף גם לארוחה הזאת". "לי יש בעיה אחת", צינן את ההתלהבות רכז הבקר השכיר, "אין ביצים בארוחת בוקר, חוץ מזה אני מסכים איתם שהאוכל טוב". "אין פה אנשים לא מרוצים?" הקשיתי. "בטח שיש", הנהן איתי, "אחרי הכול, אנחנו קיבוץ".

 

ההברקה - ליד ההגשה עומד לוח מחיק, ועליו מצוין בכל יום התפריט המלא של הארוחות. פשוט וחכם.

 

ההמלצה - מה אתם אומרים על המשפט הבא לחולצה: "נהג בית גלעד - כי אין מקום רחוק מדי".

 

סיכום - נכון ששוב לא הייתה מנה שהפילה אותי מהכיסא, ויכול להיות שגם הפעם הגעתי ביום שיש טובים ממנו, אבל הנוף והאווירה היו מקסימים, האוכל הוגש לי ללא תשלום, והכי חשוב, גיליתי שיש עוד תקווה לשלום בין הפיצה לבין המטבח הקיבוצי. כל אלה מזכים את גלעד בשישה וחצי עופות מכובסים.