טוב. האמת שתכננתי לפתוח את הכתבה עם שלל הבדיחות המתבקשות מנסיעה לקיבוץ ששוכן מזרחית לצומת מגידו. הייתי יכול לדבר על חותמת דמיונית בדרכון, על תעודות זהות כתומות ועוד כהנה וכהנה הלצות, שנהגנו להריץ בתיכון על חשבון חברינו מגבעת עוז. אך איפשהו בין העוף לקציצות הבנתי, שיש חיים בכלל לא רעים על הקו הירוק.

 

לצורך המשימה גייסתי את חברי גידון, מעורר מהומות מקצועי (לסדר פסח בקיבוץ הוא הביא מגפון) ובחור בעל קשרים ענפים בגרעין הקשה של גבעת עוז. דרכו ודרך חבריו המקומיים, לוי ו-ואסי, נחשפתי לעובדה שגבעת עוז היא כמו בצל: במבט ראשון הוא נראה מלוכלך, מוזנח וצורב בעיניים (מהריח של מפעל הבשמים "ארומור"), אך ככל שמקלפים את השכבות מגלים יותר ויותר רבדים.

 

מה חדש? בניגוד לבלגן הכללי ששורר בחוץ, מתחם לוחות המודעות מסודר למשעי. הוא מחולק לשבעה לוחות נפרדים - עבודה, חינוך, מוסד, תרבות, מזכירות, משק ושונות. המודעות נתלות בלי יוצא מן הכלל במקום המיועד להן. "מודעה שתלויה לא במקום לא יכולה לשרוד יותר מיום", מספר לוי, "בסופו של דבר מישהו יעביר או יוריד אותה". "לוח התרבות תמיד מתמלא ראשון", מוסיף ואסי, "רק אז מותר לעבור על החוקים ולהתפשט ללוחות האחרים". "אבל הכי מעניין הלוח הזה", מצביע לוי על לוח קטן וריק, "השימוש היחיד שלו הוא לתלות מודעות אבל של מישהו לא מהקיבוץ" (כשמישהו מהקיבוץ נפטר כל הלוחות מתרוקנים).

 

קבלת פנים - אחרי שהתפעלתי מקומפלקס המודעות המשוכלל, אני מתפנה להיכנס לחדר האוכל הקטן של גבעת עוז. "תום, תן לנו הרבה עופות מכובסים אה?" מחייכת אליי מחנכתי המיתולוגית, סנדרה (אתם בוודאי מכירים אותה מ"העוגיות של סנדרה"). "אני מקווה שהוא לא ממס הכנסה", ממלמלת אחת הסועדות האחרות למראה הפנקס שלי. ככה זה בקיבוץ, שמציע שילוב של דרום אמריקאים והונגרים, משעמם לא יהיה.

 

קוד לבוש - סרבלים (המדים של המפעל) ואקדחים (טוב, אתם יודעים, ג'נין).

 

הגשת פתיחה - בשורה לאורך קיר מכונת הכלים מונחות ארבע עגלות: אחת למנות העיקריות, שנייה לתוספות, שלישית לדיאטה ורביעית לסלטים. מבט חטוף בדג שכנע אותי לבחור בעוף ברוטב שזיפים ובקציצות בפטריות. לשתי המנות העיקריות הוספתי אורז וסלט כרוב. בתחום השתייה מזגתי בחשש מים בגוון דלוח (עוד נחזור אליהם בהמשך). לזר עולה ארוחה כזו 35 שקלים (נדיר שמישהו בא), וחבר סועד במחיר ידידותי של שבעה שקלים בלבד.

מתחם חדר האוכל קטן למדי ואינטימי. הקירות מתקלפים, אך למרות זאת יש פה קסם. "באת קצת מאוחר", אומר הלל מנהל השקדים, "בדרך כלל עמוס פה, כשהשיא הוא יום שישי בערב, ואז באמת אי אפשר להכניס פה סיכה, כי יש מסורת קיבוצית יציבה, שלפיה, כולם באים לאכול ואחר כך ממשיכים למועדון לחבר לקפה ועוגה". "נכון", מאשר נציג הדור הצעיר, לוי, "למרות שהמצב הכלכלי לא מזהיר, מבחינה חברתית המצב ממש טוב". מי אמר שהפרטות גומרות את השיתופיות?

 

שלוש ארבע לעבודה - דו קיום שורר בין הערבים במטבח לקיבוצניקים בחדר האוכל ובאקונומיה.

 

על טעם ועל ריח - "הקציצות האלה הן משהו", התפעל גידון, "תכתוב על הרכות שבה הן מחליקות לגרון". הקציצות אכן הפתיעו. גם העוף קיבל טעם מתקתק מהשזיפים והיה בהחלט משביע רצון. רק האורז (כידוע, מרכיב קריטי בכל סעודה קיבוצית), שהיה יבש ועשוי למחצה, קלקל במעט את החגיגה, אך הוא נשטף מהר על ידי אותם מים דלוחים שהתגלו כמי לפתן אפרסקים טעים ומעניין.

 

ההברקה - מאחר שאין ארוחות ערב בחדר האוכל, מתכנס הקיבוץ אחת לשבוע בפאב, והחברים מביאים מאכלים מעשה ידיהם על פי נושא שנקבע מראש. לדוגמה, לפני שבוע היה אוכל איטלקי.

 

 

ההמלצה - אמנם היה לי טעים, אבל ציפיתי מקיבוץ עם שורשים כאלה שיהיה איזה גולש טוב, או לפחות אסאדו.

 

סיכום - מה אומר? גם הגעתי בשלום בלי ליווי צבאי (סתם. די. אני מפסיק עם זה), גם אכלתי סביר בהחלט, וגם גיליתי קיבוץ שיכול לשמש דוגמה, איך אפשר להישאר מאוחדים חברתית גם אחרי הפרטה. שישה עופות מכובסים.