שם: "ואלי בר".

נוסד: 2004.

בעל הבית: יואב קלמן מכפר יחזקאל ושגיא פלזנשטיין מחפציבה שוכרים את המקום מהקיבוץ.

שעות פתיחה: כל יום מ-22:00.

בר: שלושה סוגי בירות מהחבית ועוד מגוון רחב של בירות בבקבוק. צ'ייסרים, יינות תוססים (קאווה ולמברוסקו) ועוד שלל משקאות, במחירים ידידותיים.

אוכל: המבורגרים, סנדוויצ'ים, צ'יפס מתפ"א אמיתיים, נתחי עוף בבירה ועוד.

 

 צילומים: רן פרץ

 

עוד משהו: "האפי אוור" מדי יום באמצע השבועמ-22:00 עד 23:00. חומוס תוצרת בית ובירות מוזלות בכל יום שישי מ-11:00 עד 16:00.

 

שורת פתיחה: לרגל פרוץ חגיגות מאה שנות קיבוץ, החלטתי ללכת לעין חרוד מאוחד, שאם לא סופרים קבוצות, בהחלט עונה להגדרת הקיבוץ הראשון. הבעיה שעמדה בפני היא שלא די שהפילוג קרע את עין חרוד לאיחוד ומאוחד, המאוחד עצמו מתפלג פעם נוספת בכל הנוגע לפאבים, כשלפאב של הקיבוץ, "1921", הפעיל בעיקר באירועים, קמה אלטרנטיבה בדמות פאב מסחרי בבעלות חיצונית, שממוקם מצדה החיצוני של גדר הקיבוץ - וזהו היעד הנבחר.

 

 

23:02: עקב אילוצים שונים הגעתי ביום שלישי בו התנועה בפאב רגועה. בחרנו שולחן ובחנו את השטח. למרות אפיונו המסחרי של הפאב, שולחנות העץ והשלטים המוארים של "גולדסטאר" יוצרים אווירה קיבוצית קלאסית. החלק העיקרי הוא המרפסת המקורה הגדולה, שממשיכה לתפקד גם בחודשי החורף בעזרת פטריות חימום מפנקות. חוץ מזה יש שטח נוסף בפנים, עם בר ושולחן סנוקר, אך מעל כולם בולט צעיף של הפועל תל אביב שמוכיח שלפחות בספורט כולנו אחים. מרבית המבקרים ניחנים בלוק קיבוצניקי מנומנם, עם מעט חריגים שבולטים בשטח.

על לוח כיתה מחיק, כתב מישהו "ישראל מתייבשת! שתו גולדסטאר...", מצד אחר מופיע הדוד סם עם אצבעו מונפת באיום עם הכיתוב "I'll get you drunk". מול איומים כאלה, לא הצלחתי להתנגד, נרתמתי למאמץ הלאומי והזמנתי חצי ליטר "גולדסטאר בלאק רוסט".

 

23:34: הכוסות כבר חצי ריקות, כמוהן הפאב. אמנם יש פה כ-60 איש, אך הם מתפזרים בחלל הרחב. "אמצע השבוע רגוע", מספר לנו שגיא, אחד מבעלי המקום, "בסופי שבוע מגיעים הנה הרבה יותר אנשים". כשהוא מדבר על סופי שבוע, אין ספק שגולת הכותרת היא ערב הבינגו במוצאי שבת, שלמרות האסוציאציות המובנות (אתם יודעים, זקנים מפלורידה עם שיזוף מוגזם) מושך אליו קהל רב, מרביתו חיילים שנאבקים במטרה להשיג את הבינגו המיוחל שיזכה אותם בצ'ייסר חינם.

בינתיים, עדיין באמצע השבוע, מגיעות מספר בנות למקום ותופסות שולחן. אני נדרך. "גראונד קונטרול טו מייג'ור תום", קורא לי דיויד בואי מעבר לרמקולים. אולי הגיע רגע המפנה? אולי גברי העמק יגלו סימני חיים? כנראה שלא.

גם העלמות לא נראות בעניין, היינות בכוסותיהן תוססים, אבל ההורמונים שלהן, לפחות היום, לא ממש. "דווקא יש פה מתח מיני", טוען בלהט בעל הבית השני, קלמן. "זו מין אנטיתזה למועדונים בתל אביב, שם יש מתח כי אנשים לא מכירים אחד את השני. פה המתח המיני קיים דווקא כי כולם מכירים את כולם וצוברים את המתח הזה כל החיים". "יצאו מפה כבר לא מעט זוגות שאנחנו יודעים עליהם", מוסיף שגיא, "אחד הזוגות אפילו הגיע הנה לצילומים לפני החתונה".

 

00:33: שתי בחורות נוספות נכנסות וגוררות מבטים מבחורי הסביבה, שתי דקות עוברות ומסתבר שהן הגיעו עם חבריהן. "יחס המינים הוא בערך 60-40 לטובת הבנות", אומר שגיא. "אני הייתי אומר שזה אפילו 70-30", מגזים קלמן. מבט מסביב מגלה שהוא דווקא צדק, רק הפך את המינים. "אל תקבע לפי מה שקורה היום", קולט שגיא את מבטי הסקפטי, "אנחנו מדברים על סופי שבוע. בחורות מרגישות פה בנוח בגלל אופי המקום הלא מאיים".

אני מחליט לקחת את הסקפטיות שלי לשירותים. אורות רכים וכתמתמים מקבלים את פני. אין ספק שמנסים ליצור פה אווירה. "היו כמה עניינים, אבל מאז שהורדנו את המנעול בשרותי הנכים זה קורה פחות", צוחק קלמן.

 

00:50: בירה שנייה מאחורינו, כמו גם שני צ'ייסרים של ערק. זרם האנשים שעוד טפטפו מדי פעם, כבר מזמן פסק. במסגרת על הקיר תלויה מפית עם שלל שיטות איך להתחיל עם בנות. אך היום אין מי שיישם את זה, הבנות מזמינות חשבון, הגברים עוברים לסנוקר. ואנחנו? נראה לי שהגיע הזמן ללכת לישון.

 

חשבון בבקשה: המחירים בהחלט סבירים, המוזיקה איכותית, הבעלים מסבירי פנים, הבנייה יפה ומרווחת ולפי ניסיוני מביקורים קודמים במקום, יש אמת בטענות לצפיפות הורמונאלית בסופי שבוע. באמצע השבוע, לעומת זאת, גודלו הרב של המקום עומד לו לרועץ והאנשים הלא רבים שמגיעים נבלעים בחלל. בשביל בירה רגועה עם חברים זה מספיק, בשביל יותר מזה כבר צריך ללכת לסבתא לשיעורי בינגו.

 

 

ביקורות בר נוספות של שותה הכפר: