שם: פאב עין כרמל.
נוסד: 1981.
בעל הבית: ליאור לופן, במקור מגינוסר והיום תושב המקום, שוכר אותו מהקיבוץ.
שעות פתיחה: שני, חמישי ושישי מ-21:30 עד אחרון הלקוחות.
בר: גולדסטאר מחבית וארבעה סוגי בירות נוספים מבקבוק במחירים של 13 עד 17 שקלים. מבחר סביר של משקאות חריפים.
אוכל: חומוס ביתי בימים ב'-ו' מ-11:00 עד 16:00, שרימפס בימי שני, גוש אנטריקוט בשישי אחה"צ ועוד.
עוד משהו: מסיבות רגאיי מדי פעם בימי שישי בלילה.
שורת פתיחה - עוד לפני השריפה הנוראית בכרמל תכננתי להגיע לפאב עין כרמל והאירוע דרבן אותי לעשות זאת בהקדם, במטרה לבחון איך למרות הטראומה, החיים בחוף הכרמל נמשכים, בתור מחווה של רצון טוב, הצטרפה לחבורת הגברים הרגילה גם ידידתנו רוני, רווקה נחשקת, שלא שללה מראש אפשרות לאינטראקציה עם נערי החוף.
22:23 – מסך ענק שמשדר את משחקה של מכבי תל אביב בכדורסל מביסה את הפרטיזנים האמיצים מבלגרד וקהל מקומי מועט המורכב מרוב מוחץ של גברים, גורמים לכניסה לא פשוטה. אני לוקח את העניינים לידיים וממהר להזמין לכולנו חצי ליטר גולדסטאר. כשהמשקאות בגרון והסיגריה בריאות, משתפר המצב ואני מתפנה לסקור את סביבתי. מדובר בפאב קיבוצי מא' ועד ת'. כולו עשוי עץ, הריהוט מורכב משולחנות בר וספות ואת הקירות מעטרים שלטי חברות בירה מוארים ושאריות מכל מיני אירועים שהיו פה לאורך השנים (הופעה של עמיר לב, חולצות כדורגל ודגלים מהמונדיאל, קישוטים בצבעי הרסטאפאריי ממסיבות הרגאיי וכו'). הבעלים, ליאור, שמצטרף לשולחננו, מספר שמדובר במבנה בן 60 שנה ששימש בעבר כחדר האוכל הישן של הקיבוץ והדבר ניכר במבנה.
23:03 – בידיעה שהפעם רמי ג'י קיבל את משימת הנהגות, אני מציע לחבורה, לחמם מנועים עם צ'ייסר, ורוני, קיבוצניקית שכמותה, בוחרת שנמלא אותו דווקא בערק.
מסך הטלוויזיה סוף, סוף מפסיק לענות אותי עם מכבי ועובר לביליארד. אופטימיות זהירה מתעוררת נוכח הגעתן של שתי בחורות, שמעלות את מניין בנות המין היפה לארבע (כולל רוני). לשם האיזון, מופיעים מיד ארבעה גברים נוספים (מגודלי שיער ואם לא היה קר, הם בטח היו יחפים), ומעלים את מניין הגברים לכ-30. "דווקא יש פה מתח מיני", אומרים המקומיים, "פשוט הבנות לא מרגישות אותו". "במסיבות יש פה אחלה מתח מיני. אפילו יש סקס בשירותים", מוחה ליאור.
כל הדיבורים על השירותים משפיעים עלי ואני נשלח למבנה המזכירות הסמוך, בו יש תא אחד קטן
שמיועד בעיקר לבנות. עבור הגברים נשתלו בחוץ שיחים. למרות האווירה הייחודית שיוצרים המראה השבורה,
ערמת המגבים והכתובת על הניאגרה: "משתמשים זכרים! אנא להרים את האסלה בעדינות ואנא לשמור על הניקיון", השירותים, איך לומר, לא משדרים מיניות מתפרצת. אבל אני בוחר לתת לליאור ליהנות מהספק.
כשאני חוזר, מסך הטלוויזיה מוחלש וברקע נשמעים סיימון וגרפונקל מצפים לאמריקה. "היופי בפאב הזה הוא שאתה יכול לבחור בעצמך את המוזיקה", מספר יובל, תושב הקיבוץ, שמסיים ליצור פלייליסט משובח, "הבעיה היא שלפעמים מישהו רוצה לשמוע שירים אחרים ואז הוא הורס לך את הכל".
00:07 – אחרי שלושה צ'ייסרים בניחוחות אניס וליטר גולדסטאר, אני כבר מטושטש למדי ורק גו'ני קאש ששר ברקע על "טבעת האש" מזכיר לי את הסיבה שבאתי הנה מלכתחילה. "השריפה היתה בהחלט מלחיצה", מרצינים הנוכחים ומוסיפים שהפאב נחלץ למאמץ המלחמתי ונתן לפועלים התאילנדים של בית אורן קורת גג. "למזלנו האש לא הגיעה הנה", מסכמים, "אנחנו מאמינים שחוף הכרמל ידע להתאושש במהירות".
סיבוב הצ'ייסרים הרביעי נותן אותותיו והנוכחים מתחילים להתעייף. גם הפאב לא ער במיוחד, אולי במסיבת הרגאיי בשישי הקרוב זה יראה אחרת. רגע לפני היציאה אני מודה לליאור, שמבקש רק בקשה אחת: "תשאיר אותנו במחתרת". המשפט הזה בעצם מספר את כל הסיפור.
חשבון בבקשה – המתח המיני מוטל בספק (רוני מצטרפת לקביעה הזאת), אך איכות המוזיקה גבוהה בהחלט. יחס המינים לא אטרקטיבי, אך האנשים חביבים ומסבירי פנים. מבחר אלכוהול לא רב, אך מחירו נמוך משמעותית מהנהוג בשוק. המראה הכללי מוזנח במעט, אך יש בזה גם קסם ובקרוב מתוכנן שיפוץ. בקיצור: פאב קיבוצי הארד קור לחובבי הז'אנר.
חמישה כוכבי זהב (בסולם של 1-10)
שתה וצילם: רן פרץ