25 (בקירוב) הפעמים בהן נדחסתי עם המוני בית משמר העמק על מנת לחגוג סדר פסח "כהלכתו", הספיקו לי על מנת לחזות פחות או יותר מה הולך להתרחש השנה.

 

מה נשתנה? אהממ... תנו לי לחשוב. סביר להניח שכלום. ים הסוף האבסטרקטי, שנחצה לשניים על קירות חדר האוכל, אותו הים. דחיסת האנשים המסיבית מעוררת את אותה קלסטרופוביה, והמשפחה - אני אוהב את כולם.

 

קבלת פנים - תמיד אני אומר לעצמי שהפעם אגיע בזמן, ותמיד זה בסוף לא קורה. במצב כזה מתווסף למשימה הקשה של מציאת השולחן הנכון (שלרוב נפתרת בנפנופי ידיים היסטריים של אמי) אלמנט לחץ נוסף שמתבטא בלחשושים נרגזים ובמבטים עצבניים מצד המדייקים. בדקות אלה הפחד הגדול הוא שצלילי "שיבולת בשדה" יבקעו מהרמקולים ויתנו את האות לבואם של ילדי גנים אוחזי עומר, ששוטפים את המעברים ישובים על כתפי אבותיהם, בצונמי אנושי שמאיים לבלוע את כל מי שעומד בדרכו.

 

קוד לבוש - באביב הזה תלבשו לבן. שמלות, חולצות כפתורים, חולצות סיני, גופיות סבא, הכול לוקח ובלבד שיהיה בצבעי הטקס. פה ושם בולטים צעירים מרדניים שמעזים לגוון באפור, או, רחמנא לצלן, בגוונים נועזים יותר.

 

הגשת פתיחה - לאט, לאט לכם. יש לנו לצלוח הגדה של שעה וחצי לפני שנגיע לאוכל, ובינתיים מפוזרים על השולחנות מתאבנים. הפופולרי ביותר - כיאה למטבח הפולני - הוא הגפילטע פיש, שמונח כלאחר כבוד במגשי נירוסטה עם כתר גזרים לראשו. את מלך הערב טובלים הסועדים בחרוסת, שחריפותה נותנת קונטרה למתיקות, בשילוב שיוצר מעדן פולני אמיתי. גם המצה והכבד הקצוץ, שתי לכלוכיות קולינריות בימים כתיקונם, הופכות הערב לנסיכות המבוקשות בכל צלחת.

 

בתחום השתייה - יין והרבה, כשהחוק הבלתי כתוב אומר שעל כל כוס בהגדה רצוי לשתות לפחות שלוש במציאות. הערב נמשך. המקהלה שרה שלושה שירים, משה מכה בסלע וניצנים נראים בארץ, מבשרים על בואה של הכוס השנייה, זמן לאתנחתת קניידאלך וחילוץ שרירים. במשך שנים רבות נהגו לרכוש במשמר העמק קניידאלך "בילט אין", דבר שגרם ליציקת גרון שרק מספר כוסיות אמרלד ריזלינג (שוב נגמר היין האדום) הצליחו לשטוף. בשנים האחרונות הוחלט בקיבוץ לשוב להכין את הקציצות המופלאות באופן ידני, דבר שבהחלט שיפר את איכותן. אני יוצא לעשן וחוזר רק אחרי הכוס השלישית, שעת ההיילייטים: שיר המעלות, ריקוד חד גדיא, וכמובן "אחד מי יודע" (עוד נחזור אליו), שחותם סופית את הערב ונותן את האות לבוא הסעודה.

 

שלוש-ארבע לעבודה - תשכחו מעבודה שכירה, בלילה הזה הכול נעשה על ידי תורנים, שמבחינתם הערב כולו מרור.

 

על טעם ועל ריח - חמגשיות מוזרמות לשולחנות ומועברות מיד ליד. מהירות היא שם המשחק, וכל השתהות מיותרת עלולה להשאיר אצל המעביר כוויות בדרגות חומרה שונות. ראשון מגיע "הירק החם", אחריו עוברים לתוספות: תפוח אדמה ואיך לא, אורז (תודה לאל שהאורז הספיק להחמיץ במדבר).

עכשיו זוהי שעתן של המנות העיקריות. השניצלונים והפולקע הם תמיד מניה בטוחה, ואליהם נוספת מדי שנה מנה מתוחכמת (פרגית/לשון בקר/אוסובוקו כבש. מחק את המיותר) באיכות משתנה. האירוע מסתיים בתותים בקצפת, שתמיד מתגלים כפחות טעימים ממה שהם נראים.

בקבוקי יין אחרונים מתרוקנים, כמו גם הכוס של אליהו הנביא (זה פשוט המקום היחיד שנשאר בו יין אדום), אך עבורי האירוע לא יסתיים לפני שאשלם את חובי לחברה בתורנות חיסול של שעה. חג החירות? קודם כל השיתופיות.

 

ההברקה - בשיר אחד מי יודע מקבל כל שולחן דגלים בצבע משלו, וכל אחד מהם מייצג בית אחר בשיר (אדום: "אחד מי יודע", כחול: "שניים מי יודע" וכן הלאה). כל שולחן מנופף בדגלים בתורו, דבר שיוצר קרב שירה נלהב בין השולחנות.

 

ההמלצה - יותר יין אדום!!!

 

סיכום - אז נכון. זה קצת ארוך, מאוד צפוף, ולרוב גם האוכל לא מספק חוויה קולינרית בלתי נשכחת, אבל בסופו של דבר, מהות חג הפסח היא "סבל אחים גם יחד", ובמשמר העמק הייאוש בהחלט נעשה יותר נוח ומוגש בחינם.