איש היה בקיבוצנו, וחנן קריספין שמו. והיה האיש לא גבוה ולא נמוך, לא שמן ולא רזה, לא ישר ולא עקום, לא חכם ולא טיפש, לא קופץ בראש ולא נחבא אל הכלים; בקיצור, מה שקוראים, חבר מהשורה.
אבל בתכונה אחת התבלט חנן כבר מימיה הראשונים של הקבוצה, עוד בטרם הייתה לקיבוץ. חנן קריספין היה רדוף שמלות. כן, אין כאן שגיאת דפוס, רדוף ולא רודף.
חנן לא היה רודף שמלות, משום שלא היה לו צורך בכך. אלוהים חנן את חנן בתכונה טמירה ונסתרת, שגרמה לכל הבחורות לזמזם סביבו כמו דבורים מסביב לפריחת ההדרים. וחנן רדה את הדבש. מלוא החופן. כאילו בהיסח הדעת. ללא שום מאמץ. כמאמר המשורר הלאומי, "היום חנה מחר פנינה...".
כל יפי הבלורית והתואר, היורמים והדודואים והצביקות, השתגעו. ימים ולילות אימצו את מוחם לפענח את פשר הקשר. באותם ימים עבד חנן בבריכות הדגים. החברים - וגם חנן - היו מושכים את הרשתות העמוסות קרפיונים. החברים - וגם חנן - היו מבוססים בבוץ עירומים כביום היוולדם. עובדי הענף העידו, שכאשר חנן מושך ברשת, וכמו אצל כולם גם אזור חלציו חשוף, לא נצפתה שם בעין בלתי מזוינת שום תופעת טבע יוצאת דופן, שעליה ניתן לבסס את סוד משיכתו המופלא. יתר
על כן, החברים דיווחו שחבילתו של חנן אף צנועה מזו של כל היורמים והדודואים והצביקות.
כשעלתה החבורה להתיישבות בנקודת הקבע, והוסדרו עניינים שונים שעד אז היו פרוצים למדיי, הוחלט שלמען הסדר הציבורי יש לעשות סדר גם בעניין של חנן. המשימה החשובה - להבטיח שלום בית בקהילה האינטימית - הוטלה על שולה, שקיבלה על עצמה באהבה את דין התנועה. חנן, שלא היה מעולם בררן בענייני נשים, קיבל על עצמו כדבר שבשגרה את חיזוריה של שולה. על מנת לקבע את העניין במסמרות ולעשותו בלתי הפיך, הובא במיוחד מהעיר הסמוכה רב, אשר ערך לזוג
הצעיר חופה כדת משה וישראל. חנן ושולה היו נשואים חמישים שנה באושר, הולידו בן ובת ואף זכו לנכדים, אלא ששולה חלתה לפתע באותה מחלה שאסור לנקוב בשמה ומתה.
באותה עת כבר היה חנן קרוב לגבורות, והנה התברר שלמרות שינויי העתים שחלו, עדיין לא פג קסמו ולא נס ליחו. לנוכח עיניהם המשתאות של הוותיקים, שוב נראו נשים, איש לא ידע כיצד שמעו ומהיכן באו, משחרות לפתח דירתו הצנועה של חנן. הפעם לא היה צורך בהחלטת מוסדות.
רבקה, גם היא מדור המייסדים, אחת מאותן בנות שכרכרו סביב חנן בימי בחרותו, והספיקה בינתיים להתאלמן מבעלה, תפסה פיקוד על חנן, ועוד בטרם יצאה שנה מיום התאלמנותו, כבר עברה להתגורר עמו בדירתו.
סיפורנו יכול היה להסתיים כאן, ללא רעש וצלצולים, אלמלא אותו עניין של מוות, אהבה וקנאה שבו פתחנו. פשוטו של עולם, שאנשים נולדים ומתים. אין לדעת, אם מצערו על אשתו הראשונה או בשל התאמצות יתר לרגל זוגיותו השנייה, פשט גם חנן את רגליו ומת.
ענייני קבורה ואבלות גם הם מתוקננים ומוסדרים היטב בקיבוצנו. אבל אותו יום קרה מקרה. בשעה אחת בצוהריים, ארבע שעות בלבד לפני מועד ההלוויה, כפי שהתפרסם על לוח המודעות ואף בשני עיתונים, כמקובל, התפרצה האלמנה הטרייה כרוח סערה לחדרו של המזכיר. "היה לא תהיה!" צעקה רבקה בקול שהרעיד את הכתלים, "לא יקום ולא יהיה! ועד לשופט השלום בחיפה אלך; צווי מניעה אוציא, אתם עוד תראו".
עוד צעקות נשמעו, וחלפו דקות אחדות עד שהצליח המזכיר ההמום להבין במה מדובר ולהזעיק את מרכז הבניין. "אמת", אישר מרכז הבניין, "חפרנו את הבור ליד קברה של שולה. חנן ביקש זאת ממני באופן מפורש, ואפילו נעץ שם במו ידיו שלט פח קטן - 'שמור לחנן'".
"אין לכם כל זכות", זעקה רבקה, "וגם לא לו. אישי הוא, לצדי נפח את נשמתו, ורק לצדי ייקבר! לא לצדה של שום אישה אחרת".
המזכיר, גילו פחות ממחצית גילה של רבקה, פכר את אצבעות ידיו. לצרה כזו לא נמצאה תשובה בתקנון הקיבוץ. שעת ההלוויה קרבה, והמזכיר החליט לכנס בבית העלמין ישיבה דחופה של המזכירות. חברי המזכירות עמדו דוממים ואובדי עצות מול מצבתה של שולה והבור הטרי שנחפר לצדה. "ומה כאן?" שאלה נירה, מרכזת ועדת החברה, והצביעה על הפס הצר שבין הבור של חנן למצבת קברו של החבר יוסף פריד. "שמור לאשתו, צילה", השיב מרכז הבניין.
"ובכן, יש רק פתרון אחד!" פסקה נירה, "אתה", פנתה אל המזכיר, "תשכנע את רבקה להסכים להיקבר לימינו של חנן, ואני אשכנע את צילה להיקבר במקום אחר, ואפילו אם נצטרך לשם כך להעתיק גם את קברו של יוסף".
וכך היה. המבקר היום בבית העלמין הקטן והנאה שלנו, יכול לראות את קברו של חנן, המעוטר בפרחי ציפור גן העדן, משמאלו את קברה של שולה, מימינו קברה של רבקה, מנוחת כולם עדן.