פרק א': משלושה יוצא אחד
זה היה באחד החורפים של המילניום הקודם, כשילדי קבוצת פרפר ביקשו ממני - רכז התרבות - רשות לארגן ערב אהבה לקיבוץ. ההיתר שנתתי להם כלל מרכיבים רבים מעולם האהבה ובמרכזו שעשועון שידוכים. נבחרה נערה מקיבוץ שכן שאמורה הייתה לבחור אחד מתוך שלושה גברברים לבילוי של סרט ומסעדה.
מנחה הערב (שהיום הוא נשיא אוניברסיטת חיפה) קרא לנערה לבמה, אבל אז קיבל אחד מהגברים "רגליים קרות" וכך נאלצתי אני, רכז התרבות, להציל את המצב ולעלות לבמה יחד עם גבר נשוי ורווק נוסף.
לאחר סדרת שאלות קצרה - שהאחרונה שבהן הייתה מהם תחביביך, ואני עניתי את התשובה ההזויה קמעה טניס וסוסים - היא בחרה. לא תליתי תקוות רבות מדי בבחירה: גם בפיקניק ההמוני אשתקד באותן נסיבות בחרה בי שולה, ובכל זאת נשארתי רווק.
אך טבעי היה שבנשף הריקודים שהתקיים אחר כך נרקוד את "ריקוד החיים". אהבתי את הצעדים הקטנים והמדודים שלה. לא היה ספק מי יהיה הנהג שיסיע אותה הביתה. כל הדרך לביתה שוחחנו וצחקקנו לסירוגין. נכבשתי על ידי צחוקה המתגלגל.
בפורים של אותה שנה הציגה קבוצת פרפר פארודיה על תכנית השידוכים
בה אני מככב (באמת לא הבנתי למה הם שאלו ממני את חולצת
הטניס שלי). למותר לציין שאחרי הפארודיה הציגה
קבוצת פרפר טקס חתונה, בתקווה שהנבואה
תגשים את עצמה. ראוי היה שייכתב בספרי
הסוציולוגיה: דעת הקהל הקיבוצית גררה אותו
לחופה.
נישואי לא עלו יפה. אף גירושי לא עלו יפה, וכבר על
מדרגות הרבנות התחלתי למיין בנות לקראת פרק
בית.
פרק ב': ההזדמנות האחרונה
בחודש פברואר שנת 1982, שבוע לפני פינוי סיני, ארגן המדור ליחידים בתנועה הקיבוצית שישה אוטובוסים - שלושה של פנויים ושלושה של פנויות - לטיול בסיני שכותרתו "ההזדמנות האחרונה".
בדרך, בהפסקה ב"גלידה באר שבע", היא התקרבה אלי קרבה מסוכנת ושאלה בכמה הגלידה. לא נרמזתי ולא הזמנתי אותה לגלידה. בסביבות נואיבה התחלקנו לקבוצות ויצאנו לטיול רגלי במדבר. היא לא שובצה לקבוצה שלי אבל עזבה את קבוצתה, נצמדה לקבוצה שלנו והשתרכה אחרי. במוחי צץ הפסוק "לכתך אחרי במדבר"...
התחלנו לשוחח, והיא שאלה כמה ילדים יש לי. "אחד, ורבים בקנה", עניתי. נוצר קליק ראשון. בחניון הלילה בדהב המשכנו לשוחח, והיא הופתעה לדעת שאני מכיר את אביה הסופר ויודע לצטט מספריו. אני הופתעתי לגלות שנולדנו באותה שנה, באותו חודש ובאותו יום. נוצרה בינינו כימיה - אולי בסיוע האווירה מסביב: "החול והים, רשרוש של המים"...
בסוף אותו הערב היא בקשה רשות להיכנס אלי לאוהל לעשרים דקות, ונשארה איתי עשרים ושבע שנים. בט"ו באב אנחנו חוגגים את "ליל העשרים" ועוד שבע.