בימי ילדותי, הן היו שגורות בפי כמו כל מילה אחרת בשפה העברית. כשהיה לי פצע, דרשתי מאמי לשים לי "פיק" (יוד), ואם אפשר לצייר לי גם איזה שעון קטן וסגול. כשהלכתי לשירותים הייתי בודק היטב שיש מספיק "ליגנין" (ניר טואלט), וכששיערה של אחותי היה נכנס לעיניה הייתי מציע לה לאסוף אותו עם "צפ" (גומייה לשיער). את הכביסה היינו כמובן אוספים מה"קומונה".
המשבר התחיל בראשית שנות התשעים, עם עלייתי לכיתה ז' וההיכרות עם ילדים מקיבוצים אחרים. אני זוכר איך הילדים מהמערב הופיעו עם המילים
המשונות שלהם. הרי בכל העולם קוראים לרוטב בשר לפסטה "בולונז", אז למה לעזאזל הם היו חייבים לקרוא לו "פסטשוטה"? שלא לדבר על כך שהם הדביקו למעדן המופלא שהכרנו בשם "נקניק שוקולד" את הכינוי "כלב קר".
מילים מוזרות זה כמו גזים
המשא ומתן מוצה ומלחמת תרבות החלה. במלחמה כמו במלחמה יש קורבנות, ומסתבר שדין המילים הקיצוניות למות מות קדושים. שם איבדתי את "פיק", גם "צפ" נפל חלל, "ליגנין" נפצע קשה אך שרד ורק "קומונה" כמו קומוניסטית אמיתית נותרה חזקה ובודדה במערכה. כשהאש שכחה, צצו מתוך החורבות מילים חדשות שגימדו את כל מה שהכרנו לפני זה - "בגדי" ו"בגד חמד". המילה הראשונה נבחרה לשמש את חנות הבגדים שהוקמה בקיבוץ והשנייה את מחסן בגדי הילדים. הזורעים הריחו את הגיחוך והאש ניצתה מחדש. אך הפעם לא וויתרנו ונאבקנו עד טיפת לשוננו האחרונה, מסרבים להיכנע שנית לנערים שבאמת חושבים שטרקטורים מסוג "קייס" עדיפים על "ג'ון דיר".
כך שרדתי שנים, בצבא ובטיול, לומד לחיות עם המילים המוזרות שלי, מתעלם מהמבטים המשתוממים של הסובבים אותי. אומרים שמילים מוזרות זה כמו גזים, אתה אוהב אותן כשהן שלך.
ואז היא הגיעה, ממרגלות הגלבוע, מביאה איתה ערימה חדשה של מילים לא הגיוניות. היא נדבקה אליהן גם כשהיה ברור לחלוטין שהיא טועה, בעקשנות ששמורה רק לקיבוצניקים עם גאוות יחידה נדירה. אצלה אין "בגדי", יש "אופנטיק" (שילוב של אופנה ובוטיק), אין "קומונה", יש "מתפרת תאים" (אני לא מבין אותם, מה? הם תופרי שם תאים?) ממנה היא אוספת בין היתר "תרמילים" (הכינוי ההגיוני שלהם לשקיות רשת) מלאים בתחתונים וגרביים. לביצת עין (שם אוניברסלי לכל דבר) היא קוראת "ביציה", ול"ביצה בקן", "אגאון". נו באמת, מה כבר היה לי לעשות. לך תתווכח עם בחורה שבטוחה שלשקדי מרק (השם שרשום בבירור על האריזה), קוראים "שקדיות".
המאבק נמשך על פני שנים, כשאיש אינו מוכן להתקפל מעמדותיו הקיצוניות. עד שיום אחד אכלתי בבית הוריה. לפתע מבלי משים היא שאלה: "אתה רוצה מטעם?" (הכינוי בקיבוצי לעוגת גבינה עם ביסקוויטים). "לא, זה בסדר", עניתי בנונשלנט, "כבר שבעתי מהשיקלודים" (הכינוי בקיבוצה לנטיפי שוקולד קפואים). רק אז הבנתי שאולי בכל זאת יש הידברות וסיכוי קטן לעמק יזרעאל חדש... דרך אגב, אני בחיים לא אקרא למגב של המקלחת "מגוב".