ביום שבת אחד לפני שנה הגענו בטנדר לתל אביב שלושתנו - אחי, אבי ואני, כדי להעביר את תכולת הדירה שלי מהקיבוץ לדירה התל אביבית. המעבר דפק כמו שעון: פרקנו הכל והרכבנו את הרהיטים מחדש. בשעות הערב, כשהם נסעו ואני נשארתי לבד, החלו צפירות האמבולנסים וניידות המשטרה להרעיש את הרחובות מסביב. רק אחרי כשעה סיפר לי חבר שהיה רצח בבר-נוער, מקום המפגש לבני נוער להט"בים אשר אליו מגיעים צעירים מכל האזור. די מהר החלו להגיע גם דיווחים על הורים שלא באים לבקר את ילדיהם הפצועים בבתי החולים, עקב אי-קבלתם את היותם להט"בים. באותו רגע חשבתי על אבא שלי ועל אח שלי שלא יודעים כמה קרוב לבר-נוער אני גר עכשיו, ושלא יודעים שאני הומו.

 

את העובדה הזו סיפרתי להם רק לפני כמה חודשים, וזה גרם לדרמה לא קטנה. אבא שלי דרש ממני לעזוב את תל אביב "שמכניסה לי כל מיני רעיונות לראש", ואני ניסיתי להסביר שזה לא איזשהו רעיון שמישהו הכניס לי לראש - אלא משהו שמלווה אותי כבר שנים, עוד מימי התיכון, כשגרתי בקיבוץ.

 

 

נערכו שתי פגישות משפחתיות שהיו רוויות כעסים, דמעות, מילים קשות ודרישות לא פשוטות כמו "להשתנות". מעל הכול הם כעסו על האמירה שלי שאני לא יכול וגם לא רוצה להשתנות, שטוב לי כמו שאני ושאיני רואה בזהות שלי, המינית או אחרת, בעיה מהותית שבגללה עלי לוותר על מה שעושה לי טוב. אבא שלי אמר שהוא מתבייש בי ושאני תוקע לו סכין בלב, ואיים שאם לא אשתנה אסולק מן הבית.

 

סיפרתי לו על גיל 17, שנה בה בקושי רכשתי חברים חדשים כיוון שהייתי עסוק רק בהסתרת היותי הומו מהחברים בקבוצה, מהתלמידים בתיכון, מהמשפחה. ניסיתי להסביר לו שאם לא אחיה כהומו, אצטרך כל חיי לחיות בשקר. 
 בשנות הנעורים  הייתי מיואש ואפילו הגעתי למחשבות אובדניות, כי הרגשתי שהחיים הצפויים לי הולכים להיות קשים ומסובכים ללא נשוא. כיום אין לי מחשבות כאלה יותר, להיפך - אני באמת נהנה מהחיים שלי.

החברים הקרובים כבר יודעים, גם הפחות קרובים, וכעת גם המשפחה. אני חי בתל אביב, נהנה מהמגוון האנושי שיש לה להציע. על הדרך הספקתי להסב להורים נחת עם הצלחות שונות בקיבוץ, בתעסוקה, בתואר ראשון מוצלח וכן הלאה. אבל אבא שלי בכל זאת דורש ממני לחזור לקיבוץ ולהשתנות, כי חיי אינם חיים. דבריו קשים מאוד.

 

אני עונה לו ברגישות ובנחישות, ומסביר לו שהוא נמצא כעת במקום שבו אני הייתי בגיל 17: כל האנרגיה שלו מושקעת בהתעסקות בסוד הנורא הזה, שלמעשה אינו נורא כל כך וגם לא ממש סוד. אבל אבי ממשיך לומר שהוא מתבייש בי; הבנתי שהוא לא רואה צדדים אחרים באישיות שלי, אלא שם את הנטייה המינית שלי מעל הכול.

 

מילים כמו התמכרות וגמילה חזרו ועלו, כמענה לטיעון שאני בוחר בעצמי את מה שמיטיב עמי. כל דבר שאמרתי נפסל - שכן אני לוקה בעיוורון, בקהות חושים, מכור, חולה. אמרתי להם שאני מרגיש שהם הפכו את ה"הומואיות" שלי לחזות הכול, ולמעשה הם מונעים ממני את החיים כאדם חושב. אני מרגיש כאילו גם אני מוטל על הרצפה בבר-נוער, לאחר שמישהו - שפשוט לא התאים לו שיש בני נוער הומואים - חיסל אותו וגאל את העולם מעונשו. הוא התעלם מרעיונות חשובים כמו שוויון ערך האדם, צדק, כבוד האדם וחירותו; חמוש ברעיונותיו שלו, חשוכים ככל שיהיו, נכנס וביטל את קיומם של ההומואים כאנשים בוחרים, ולמעשה כפה עליהם את השקפתו. והנה אבא שלי מבטל את יכולתי לבחור, ובוחר בשבילי תוך ביטול החיים שלי.

התסכול עלה מתחושת הסכין בגב. היא לא ננעצה על ידי ההורים שלא מקבלים אותי, אלא על ידי המקום הנפלא שבו גדלתי, ושהוציא אותי כמו שאני - פלורליסט, אוהב אדם, רגיש וגם הומו - ושכעת אינו מקבל אותי כמו שאני. מאז ומתמיד הקיבוץ היה לי כמו בית: משפחה גדולה במיוחד, בה מעבר למשפחה המצומצמת יש עוד דמויות, אהובות יותר ואהודות פחות - השכנה, הנהג, הכובסת, האקונום. ואולי זו הסיבה בגללה לא העזתי לצאת מהארון קודם לכן מול המשפחה המצומצמת שלי, כמו גם בפני "המשפחה המורחבת" - הקיבוץ. אולי בגלל זה בחרתי במשך שנים לא לספר לבחורים שיצאתי איתם מאיפה אני במקור, ורק אחרי שראיתי שהם רציניים ומכבדים את בקשותיי, הייתי מספר להם שאני מהקיבוץ שלי.

 

המקום הכי אהוב עליי הפך במשך השנים לפחד הכי גדול שלי, ובאותו הערב בו שוחחתי עם הוריי הבנתי שלעולם לא אוכל לחיות כפי שאני רוצה - כי המקום הזה מסתכל עלי שונה ממה שהייתי רוצה וממה שאני.

 

יחד עם זה חשתי חי מתמיד: התמודדתי עם הפחד הכי גדול שלי, עם הקיבוץ. התחושה הייתה דומה לשחיות הליליות שהיינו עושים בבריכה, כשהמים היו קרים למדי, ולא הייתה ברירה חוץ מאשר לקפוץ בבת אחת פנימה. חשבתי על החברים שלי שהיו איתי שם בערבים האלה, כל אחד בשונותו: זה שאצל הפסיכולוג, וזה שהתנפח מרוב תרופות למחלה שלו, זה השמן וזה הגבוה וזה הנמוך, החנון והמופרע. כיום כולם מתקבלים כמו שהם, ואני שהייתי ילד "רגיל" מאז ומתמיד לא מתקבל כעת בגלל שאני הומו.

 

חזרתי לתל אביב וצעדתי לי בשדרות רוטשילד, מותש מהשיחה עם ההורים. לפתע ניגש אליי בחור שביקש ממני סיגריה, ולא היה לי כל ספק שהוא מתחיל איתי. לאחר הסיגריה הוא שאל לשמי, וכשהגיע ל"מאיפה אתה" ציינתי בתשובה, לראשונה בחיי, את שם הקיבוץ שלי. על בירה וסיגריה, בסנדלי שורש ובחולצה גזורה, סיפרתי לו את כל מה שעבר עליי באותו יום ובשנים שקדמו לו. לראשונה לא הרגשתי עוד צורך לפחד, להפך: הייתי גאה על כל התבונה והרגישות שספגתי מהמקום שהוא הבית שלי, והבנתי שלמעשה את כל מה שאני רכשתי שם הוריי לא השכילו לרכוש. בסמוך לבר-נוער, שם ירה רוצח נאלח באנשים שונים ממנו, סיפרתי לו גם על היכולת להכיל את השוני, על האהבה שיש לי לבני אדם, ועל כל הערכים האחרים שספגתי שם, במקום שעד הערב היה הבית שלי.

 

 

הייתי אומר שלסיפור שלי פשוט עדיין אין סוף, ולו רק משום שמי שיחרוץ את גורלו של אחר הוא עצמו שקול לרוצח בבר-נוער. אולי הוריי צריכים זמן להתמודד עם הדברים, ממש כמו שאני הייתי צריך את כל השנים הללו, עד שאזרתי אומץ לספר להם. וברגע שירגישו שהם רוצים להתקרב חזרה, אתן להם את כל האמפטיה, כי אני לא מוחק אנשים בגלל הבחירות שעשו בחייהם.