באופן מפתיע מעט, וכנראה גם בניגוד מוחלט למטרות החינוך המשותף, גדלנו, ילדי הקיבוץ של שנות הארבעים והחמישים במאה הקודמת, כאינדיבידואליסטים מובהקים. הורינו - טרום הלינה המשפחתית - הרעיפו עלינו שפע ניצוצות של אור ושל חום קר, כמו אלה הבוקעים מזיקוקי היד שהיו מחלקים לנו ביום העצמאות, וגם אמון ללא מצרים.
בהשראת ספרו של ג'. ד. סאלינג'ר - "התפשן בשדה השיפון", שתורגם במהדורה הראשונה
(1954) כ"אני, ניו יורק וכל השאר", זיכינו את עלון "החברה הבוגרת" בכותרת הפרובוקטיבית: "אני, הקיבוץ וכל השאר". המחנכים איימו לסגור את העלון. אנחנו התעקשנו. הכותרת לא שונתה.
למסיבת הסיום של בית הספר הכנו פזמון פרובוקטיבי לא פחות: "זה היה יום אביב לח, צח וחם; ראש קדימה פרצנו אל תוך העולם; אני פה, הכרזנו בצווחה ראשונית; אני כאן היחיד האוחז בשרביט; אהבה - כן, דורשת קצת צער ריבית; אדרוש להלן תשומת לב מרבית".
המחנך, חיים הדומי (לימים מנהל "אורנים"), הצהיר שהפזמון מהווה "מניפסט בוטה של אגואיזם נרקיסיסטי צרוף", ושהוא לא ירשה את העלאתו על הבמה. בתגובה, הודענו שמסיבת הסיום מבוטלת. בימים ההם הגיע לקיבוץ, בראש צוות תחקירנים וצלמים, פרופסור ברונו בטלהיים, שכתב אודותינו מאוחר יותר את ספרו המחקרי, "ילדי החלום".
כמוצא של פשרה, הוסכם למנות את הפסיכולוג המפורסם כבורר בעניין הפזמון שנפסל על ידי המחנכים. פרופסור בטלהיים, לאחר ששמע בסבלנות רבה את טיעוני הצדדים (באנגלית הרצוצה שלנו), קימט את קרחתו האינסופית בגלים שמנים בוהקים מזיעה, ופסק שיש להתיר. הוא הסביר את הפזמון כ"ריאקציה ומחאה תת-הכרתית, מובנית וצפויה, של דור 'הצברים' כלפי דור ההורים והסבים, שעבר את השפלות הגולה, את הפוגרומים ואת טראומת השואה".
כולנו לטשנו עיניים בפסיכואנליטיקן הדגול, בספקנות מהולה בתמיהה, ומשה גרטל (לימים כתב ספורט בכיר בטלוויזיה), העיר בקול רם (למזלנו, לא הבין הפרופסור עברית), ש"כנראה, הקירח זקוק לאשפוז דחוף". לימים, התברר שאבחנתו של גרטל הייתה לא פחות מדויקת מאבחנותיו השנויות במחלוקת של הפרופסור, שכן זה האחרון טרף את נפשו בכפו בשנת 1990, כשלושים שנה מאוחר יותר.