"כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד, אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת; הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם: הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה... וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה, לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת; רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה."

 

 

הוֹי, אַרְצִי, הוֹרָתִי, מַדּוּעַ

 

כֹּה שָׁדוּף נוֹפֵךְ וְעָצֵב?

 

זִכְרוֹנָהּ שֶׁל אֶרֶץ חוֹרֶגֶת

 

בְּלִי מֵשִׂים עוֹלֶה עַל הַלֵּב

די ליהודי בעל נפש לבוא לארץ-ישראל, לחיות ולעבוד ולסבול בארץ-ישראל, העיקר לעבוד בארץ-ישראל, לעבוד בתוך הטבע ולחיות את הטבע הארצי-ישראלי, לחיות את חורבן הארץ עם הצער שבחורבן והגבורה שבחורבן שלה, בשביל לטעום ולהרגיש מה היא ארץ מולדת לאדם, מה יכולה ארץ מולדת לתת לאדם, ומה יכול אדם לתת על ארץ מולדת. אם אין אנחנו יכולים עוד לראות את עולמנו בארץ-ישראל, הנה יכולים אנחנו, לפחות, לראות בה את מקומו של עולמנו. בארץ ישראל אין אנו זורעים לרוח, ואיננו יוצרים לריק, להבל ולבהלה.

נשים תימניות שהצטלמו בסטודיו של סוניה קולודני- יושבת מרים לוי, מימין - מרים תירם, משמאל - חנה אשתר

לרבים רבים הבאים אלינו... או הילודים כאן – עדיין לא הפך החוף הזה בית. תפקידנו החינוכי הוא לעשות להם את הארץ הזאת ואת העולם הרוחני שהצמיח אותה, לבית שהנפש אחוזה ודבוקה בו.