"אז המסיבה נדחתה לשבוע הבא"?

"כן", ענתה לי אימא כשדיברנו בטלפון ביום שישי אחר הצהריים.

"יופי, אז תביאי לי ממחסן תחפושות טייטס וחצאית מיני, כמו שביקשתי".

"אוף" היא ענתה. "הרי רק בשנה שעברה התחפשת לדוגמנית ... אתה בטח זוכר, איך אבא נראה כשראה אותך. אז עוד פעם אתה והשטויות שלך".

"מה איכפת לי מאבא היבש הזה" אמרתי לה. "הוא הרי אף פעם לא מתחפש, ופורים בשבילו - ממש סיוט.  תני לי ללבוש מיני, פעם בשנה"!

"טוב בסדר, רק תצא כבר בשבת הבאה. שלא תישאר שוב בבסיס כמו לפני שבועיים, בגלל השטויות שלך", התחננה.

"אין לך מה לדאוג, נשארתי גם בשבוע שעבר ובשבוע הבא אני בטוח יוצא".

"יופי. עכשיו ספר, מה קורה? לא סיפרת לי כלום, רק פורים בראש שלך"...

"טוב, אבל עכשיו אני חייב לסיים, קוראים לי"... אמרתי, למרות שלא היה אף                                                         אחד לידי. "אוף, תמיד מתי שהוא קוראים לך" אמרה אימא, אבל אני כבר ניתקתי.

 

"יש! פרומה בלום מתה"! צעקתי תוך כדי סיבוב והנפת ידיים לתוך אויר בסיס הטירונים הנטוש. הרוח נשבה במהירות והרימה  ענן אבק צהוב, שחדר לכל פינה בגוף. אבל עכשיו זה כבר לא הפריע לי... מכשיר הטלפון בבסיס היה ליד מבנה השק"ם הסגור, כך שהייתי לבד לגמרי.  שני חבר'ה מהמחלקה, שעברו שם במקרה בדרכם למאהל, התקרבו אלי והביטו בי במבט מוזר. "תגיד, הכל בסדר"? שאל הגבוה מביניהם. "פרומה בלום מתה"! צעקתי אליהם מאושר.

 

"פרומה בלום? היא מתה ואתה שמח"? כמובן שהם לא ידעו מי זאת פרומה בלום ואת  מנהגי האבלות במשק. הם רק הסתכלו בתימהון אחד על השני והנמוך אמר: "תראה את זה, רק בצהריים הוא יילל שהוא מפסיד את מסיבת פורים ועכשיו הוא שמח כאילו הבקיע את שער האליפות"... וסימן עם אצבע ימין על הרקה. "כן, באמת מקרה מוזר", סיכם השני והם התרחקו לעבר האוהלים.

 

פורים 90', בדיוק הייתי אז בטירונות. בהגרלה שנערכה בין שלוש מחלקות הפלוגה, "זכתה" דווקא המחלקה שלי ונשארה לשמירות בבסיס. פורים הוא חגם של קיבוצניקים והתאכזבתי מאוד מתוצאות ההגרלה. אני מוכן להישאר בראש השנה, בפסח ואפילו בשבתות מסוימות. רק לא בפורים וביום כיפור. אבל עכשיו, אחרי שפרומה בלום מתה, הכל השתנה...

"אז מה, תגיע בסוף לפורים"? שאל אותי יעד בן כיתתי, כשדיברנו בטלפון במוצ"ש.

"כן", השבתי. "היית מאמין? כל הכבוד לפרומה בלום. ואתה תהיה"?

"כמובן" הוא גיחך, "אצלנו הג'ובניקים זו רק שאלה של קשרים".

גם מבעד לגיחוך, יכולתי לשמוע את כאבו. בקיבוץ שלנו אם לא היית קרבי, לא נחשבת. יעד שבר בילדות את רגלו במשחק כדורגל, והשבר לא התאחה כראוי, דבר שהשאיר אותו עם רגל ימין קצרה. למרות כל מאמציו להסתיר את הצליעה הקלה, הרופא בלשכת הגיוס אמר לו שלקרבי כבר לא ילך, אבל יש הרבה מקומות אחרים בצבא...

 

בגיל התיכון, כשכל בני הכיתה היו עסוקים במבדקים וגיבושונים שונים, ריחמתי עליו. זמן קצר אחרי שהתגייסתי, דווקא די קינאתי בו. להיות בבסיס פתוח ולישון כל לילה במיטה שלך בבית, מה רע? חשבתי לעצמי, אחרי שהנחתי במקומה את שפופרת הטלפון הציבורי בסוף השיחה.

את הימים הבאים העברתי בכיף. למרות היותי תורן מטבח כל ימות השבוע, הידיעה שלא הפסדתי את מסיבת פורים נתנה לי כוחות. גם מול אינסוף כלי האוכל המלוכלכים שהייתי צריך לשטוף. השבוע חלף במהירות וביום שישי, אחרי מסדר היציאה  שערך לנו המ"פ ("אז מה מחלקה 3, הפסדתם את פורים? אין דבר, תמיד יש את השנה הבאה"), התחלתי להתגלגל באוטובוסים וטרמפים הביתה.

 

המשק שלנו ניצב בראש גבעה, מכיוון שהותיקים רצו להרחיק אותו מהביצות שהיו אז בעמק. שנאתי לטפס בעלייה ברגל, הספיקו לי כל המסעות בצבא. מצד שני, פורים היום ולמי יש סבלנות לחכות לטרמפ? טרטור כלי רכב נשמע מאחורי. היה זה הג'יפ של ענף השקדים שעצר לידי ואסף אותי. פתאום יכולתי להרגיש באווירת החג "So see you on Sunday or maybe tonight in purim party", נפרד מנהל הענף מהמתנדבים שישבו בג'יפ. "ואתה ילד, למה אתה מתחפש השנה? עוד פעם למלכת אסתר? אולי כבר תצא מהארון ודי", הוסיף.

"תודה על הטרמפ", אמרתי והתרחקתי מהג'יפ במהירות לכיוון חדר האוכל.

 

האיכרים האלה חשבתי לעצמי בבוז, מספיק פעם אחת ללבוש מיני וישר אתה נחשב בעיניהם להומו.

עברתי את דלת הכניסה החשמלית של חדר האוכל ושמתי את התיק שלי במלתחה שלידה. הרגשתי נשיקה על הלחי ושמעתי את אימא, "הוי חמוד, איזה יופי שבאת... אמרתי לך, שלא תפסיד את פורים השנה". כאילו שהיא יכלה לדעת שפרומה בלום תמות פתאום... "ניקיתי לך את החדר" הוסיפה, "המיני והטייטס כבר שם".

 

"תודה רבה", עניתי לה והתקדמתי לכיוון עגלת האוכל. כשהתחלתי לאכול הבחנתי בקבוצת צעירים שקישטו את חדר האוכל לקראת המסיבה שתיערך בערב. בין המקשטים הופתעתי לראות את יעד. "היי יעד, מה אתה עושה פה? אין כאן אף אחד מגילנו", קראתי לעברו. הוא התקרב אלי ובפיו בלון. "כן, אבל אתה יודע שאני כל יום בבית אז ביקשו ממני לבוא לעזור. חוץ מזה, נראה לך שהצעירים האלה היו מסתדרים בלעדי"? הוא הוסיף והכניס שוב את פיית הבלון לפיו. יעד צודק חשבתי לעצמי, אחרי שהתרחק ממני וחזר לקבוצת המקשטים. בקישוט הרי אין כמוהו, איזה מזל שדווקא הוא הג'ובניק, ולא מישהו עם ידיים שמאליות, כמוני.

 

סיימתי לאכול בזריזות  והלכתי לחדרי. על הכורסא הייתה מונחת שקית לא מזוהה. זאת בטח התחפושת חשבתי כשפשטתי את המדים ונכנסתי למקלחת. אחר כך, לפני שנכנסתי למיטה, הוצאתי את התחפושת מהשקית והסתכלתי עליה. אמנם גם המיני וגם הטייטס ראו ימים יפים יותר, אבל בחשכת המסיבה הם יראו כמו חדשים. נכנסתי למיטה ואמרתי לעצמי שאין כמו אמא בתחפושות.

 

בשמונה בערב נכנסו ההורים לחדרי והעירו אותי, כשבידם צלחת אוכל מחדר האוכל. "אסור לשתות על בטן ריקה" הזהיר אבא. "וחוץ מזה החבר'ה הזמינו אותך לחדר של ליאורה בתשע". כשפתחתי את דלת חדרה של ליאורה, עשן מחניק של סיגריות וריח חריף של אלכוהול עטף אותי. כעשרה מטובי בנינו ובנותינו, כפי שהמזכיר נוהג להגיד, ישבו שם עם כוסות מלאות.

 

 

 

"טקילה"? שאל אותי יעד, שישב על הספה בפינה ובידו בקבוק. יכולתי לסרב? יעד מילא את הכוסות בטקילה וספרייט, ההרכב המנצח, וניגשנו למלאכת "ההקפצה". ככה עשינו עוד שניים שלושה סיבובים של שתייה, כשפתאום נשמע בחוץ פיצוץ אדיר. הקפצה צעק מישהו וכל הבנים שהיו בחדר יצאו במהירות האפשרית. שניים אפילו זינקו דרך החלונות. "אני ג'ובניק, אני נשאר עם הבנות"... אמר יעד והתחיל למלא שוב את כוסות הטקילה. אני לעומת זאת דווקא כן הזדרזתי לצאת מן החדר  ובעטתי ביציאתי בשתי כוסות טקילה, שיעד כבר מזג. "מצטער" מלמלתי, "שיכור מפגר"... צעק יעד וצחק. יצאתי החוצה. על הדשא הסמוך נראו שיירי חזיז והחבר'ה עמדו מסביבו. שניים מטובי בנינו מהסיירת, שהיו אחראים כנראה לחזיז, עמדו וצחקו. "אתם מפגרים לגמרי! היה יכול  להיות כאן אסון אמיתי"! צווחו הבנות. אבל יעד שיצא מן החדר סתם את הוויכוח שעלול היה להתפתח "בואו נלך למסיבה, כבר נורא מאוחר. עוד מעט יתחילו לסדר את חדר האוכל לליל הסדר".

 

הלכנו למסיבה. חדרי החיילים היו אמנם במרכז הקיבוץ, אבל אחרי ששתינו כל כך הרבה המרחק אל חדר האוכל נראה גדול. רובנו היינו כבר על סף השכרות, כך שנשענו אחד על השני והלכנו חבוקים על מנת לא ליפול. הבנות, שלא היו מוכנות להתקרב לגוש השיכורים, הלכו מאחור וצחקו.

"הפקידה של המסייעת / יש לה אופנוע / וכשהיא עולה עליו / רואים לה ת'מנוע". מישהו התחיל לשיר שירי רובאית וכולנו הצטרפנו אליו. ככה התקדמנו במדרכות הקיבוץ, שיר רודף שיר ואנחנו שרים בגרון ניחר. בכניסה לחדר האוכל התחיל מישהו לשיר את להיט כל הזמנים "איזה מין שבוזים / איזה בלאגן / את כולם דופקים בכסף / גולני בחינם"!

"תשתקו יא מפגרים", צעק מרכז השקדים שעמד מתנדנד מולנו עם כובע בוקרים ושני אקדחים. "חג היום! ואתה שוב פעם במיני"? הוא קרא לעברי בלעג.

"למי שיש אקדח בתחתונים, לא צריך שני אקדחים בחגורה", עניתי בקור רוח וכולם צחקו.

 

קשה היה להכיר את חדר האוכל באותו ערב, ההשקעה הרבה בקישוט ניכרה לעין. ליד הבר נתקלנו במזכיר. הוא התחפש לפיל ועל החזה תלה שלט "המזכיר המפיל". המזכיר לא הסתפק רק בתחפושת, אלא הלך תוך שהוא נתקל בכל מי שהיה לידו. זאת היה בהחלט תחפושת מצחיקה. הסיבה שהוא התחפש כך נעוצה בהישגו האחרון - הוא הפיל את ההצעה לפתוח את הפאב המקומי גם לאנשים מבחוץ. דבר שאכזב מאוד את הצעירים במשק.

 

עמדתי ליד הבר. "תן לי שיבאס", צעק מישהו יומרני. "ולי בלאדי מרי", צעק אחר.

"בסדר, בסדר", ענה הברמן והזדרז למלא את הכוסות. "מה בשבילך ילד"? הוא נעצר לידי כשנשענתי על פינת הבר. כבר הרגשתי רע ורק כדי לצאת ידי חובה שאלתי "יש לך אולי וודקה עם תפוזים"? בטח הוא ענה בחיוך, "חבל שאין לי קפה, במצבך זה נראה לי מתאים יותר", הוא אמר וחייך.

 

רציתי לרקוד אבל האלכוהול ששתיתי קודם לכן היה חזק ממני. גררתי את עצמי לפינה מרוחקת והתיישבתי. קור הרצפה חדר לגופי דרך שמלת המיני הדקה. כוס אמק, בשנה הבאה אני מחליף תחפושת מלמלתי לעצמי. ממקום הישיבה החדש שלי לא יכולתי לראות את הבמה הקטנה שהוקמה במיוחד לכבוד המסיבה, אבל בהחלט יכולתי לשמוע דרך הרמקולים הענקיים, שעכשיו מתקיימת שם תחרות תחפושות.

 

"חייל, קום כבר"! קרא אלי קול באס עמוק, והרגשתי בעיטה קלה בברכי. 

מה המ"פ עושה כאן לעזאזל? חשבתי תוך כדי פקיחת עיניים.

אבא, שהפתיע השנה בזקן לבן עשוי מצמר גפן ואימא, בשמלת חתונה, עמדו מולי צוחקים. "אתם השתגעתם לגמרי, או מה"? שאלתי אותם מחייך, אחרי שהבנתי מה קורה. 

"לא" ענה אבא, "בסך הכל רצינו להגיד לך לילה טוב כי אנחנו הולכים לישון עכשיו". "ואולי כדאי שגם אתה תלך לישון"? הוסיפה אימא חיוך מצטדק.

"השתגעתם? זו רק תחילת המסיבה".

"חוץ מזה", חייך אבא לאמא, "הוא לא ילך לישון לבד היום, נכון בן"? והוסיף קריצה קלה. "אויש, הגברים האלו", אמרה אימא תוך כדי שהיא מושכת את אבא בידו לכיוון היציאה. "בוא הביתה, כבר נורא מאוחר".

 

כשההורים יצאו, הרגשתי דחף נורא להשתין. התרוממתי בקושי מרצפת חדר האוכל. המסיבה הייתה בשיאה ורחבת הריקודים מלאה באנשים. פילסתי את דרכי דרך גוש הרוקדים והתקדמתי לכיוון השירותים. בדרך לשירותים הבחנתי מבעד לקיר הזכוכית בדמות העומדת בבריכת דגי הנוי מחוץ לבניין. קירבתי את ראשי אל הקיר, התמונה התבהרה ולחרדתי זיהיתי את יעד. הוא עמד בתוך הבריכה יחף, מכנסיו הארוכים מקופלים עד הברכיים ודלי לשטיפת ריצפה בידיו. יעד, מה הוא עושה שם? שאלתי את עצמי.

 

יצאתי מחדר האוכל, השתנתי בשיחים שליד היציאה והמשכתי לכיוון בריכת הדגים. "היי יעד, מה אתה עושה פה"? יעד אפילו לא הסתובב אלי, הוא רק הכניס את הדלי שוב למים. הוציא אותו, הביט לתוכו ואמר בסיפוק "שלושה דגים, באמת יפה מאוד". הוא יצא מהבריכה, רץ אל הדשא הסמוך ושפך את הדגים שלכד. "יעד, לעזאזל, מה אתה עושה"?! צעקתי.

"להחזיר את הדגים לנהר"! הוא השיב, תוך כדי שהוא חוזר לבריכה ומנסה שוב לדוג דגים בעזרת הדלי.  

 

הייתי חייב לעצור אותו, אז נכנסתי אחריו אל הבריכה. המים היו קרים והטייטס שלי נרטבו לגמרי. מזל שהבריכה לא הייתה עמוקה, כך שחצאית המיני שלי נשארה יבשה. ידעתי למה לא הלכתי לשייטת 13, חשבתי בעודי מתקרב בהליכה בתוך הבריכה ליעד. כשהגעתי אליו, נתתי לו מכה על הגב ואמרתי "קיבינימט יעד, מה אתה עושה"? גם הפעם הוא רק חייך וענה את התשובה הסתומה, "להחזיר את הדגים לנהר"!

"אבל אין פה שום נהר" צעקתי.

"אני יודע", ענה יעד, "אבל כבר מאוחר ושתיתי המון. אין לי כוח ללכת, עד לואדי שליד המשק", הוסיף ולא פירש.

 

"מה אתם עושים שם"? היה זה טל מהמדגה, שהיה מבוגר מאיתנו בכמה שנים. "מחזירים את הדגים לנהר"! ענה יעד ישר מול פניו. טל הבין מהר עם מי יש לו עסק. בלי להתמהמה הניף את ידו הימנית והכניס ליעד סטירה נוראית.

"איי", צעק יעד והחזיק את לחיו כאילו עמדה ליפול. "ועכשיו לך לישון" הוסיף טל, "שתית יותר מידי הערב".

"טוב" ענה יעד, שהסטירה כאילו העירה אותו מתוך חלום שהיה שרוי בו. הוא הסתובב והלך לחדרו שבשכונת החיילים.

 

טל לא התמהמה, מילא מים בזריזות בדלי והתחיל לאסוף את הדגים, שהיו מפוזרים על הדשא. "ואתה, מה אתה סתם עומד שם"? צעק עליי.

הפניתי את עייני מדמותו המתרחקת של יעד, הרגשתי נורא לא נעים שלא עצרתי אותו קודם ועכשיו טל אוסף לבד את הדגים, אז הצטרפתי אליו ועזרתי לו לאסוף. הדגים היו קרים, חלקים ומפרפרים ונזכרתי כמה תיעבתי את העבודה באריזת דגים. אבל עכשיו הייתי שיכור, אז למי אכפת? אחרי שגמרנו לאסוף את הדגים שעדיין פרפרו על הדשא והחזרנו אותם לבריכה, אמר לי טל "טוב, אז תודה על העזרה, וחבל מאוד שאתה תמיד נגרר אחרי יעד והשטויות שלו".

 

 

חזרנו יחד לחדר האוכל. המסיבה הייתה לקראת סופה והדי.ג'יי כבר רצה ללכת הביתה, לכן שם רק סלואים.

הבנתי מה הפסדתי. בשעה שהתעסקתי עם יעד והדגים, היו כבר כל החיילים והצעירים צמודים למתנדבות בריקוד לוהט.

"שיהיה לך לילה טוב" אמר לי טל, שנראה הרבה יותר מאוכזב ממני מהעובדה שגם הוא נשאר לבד, והתחיל ללכת לכיוון היציאה מחדר האוכל. גם אני, אחרי שעמדתי שם מספר דקות, בוהה ברוקדים ומקלל את מר גורלי ואת יעד לחילופין, עזבתי את חדר האוכל והתחלתי ללכת לכיוון חדרי.

 

היה לי קר, הטייטס היו רטובים לגמרי ורגליי היו כבדות בגלל האלכוהול, ואז סוף סוף נזכרתי מהיכן יעד לקח את השורה "להחזיר את הדגים לנהר". 

חצי שנה קודם לכן יצאה קסטת האוסף "נענע 1". אחד הלהיטים שם היה השיר "האופנוען", של סיוון שביט. השיר היה מבוסס בכלל על הסרט "ראסטי ג'יימס", שבו לאחיו הגדול והנערץ של גיבור הסרט, הוא האופנוען, יש חלום - להחזיר את הדגים מהחנות לממכר חיות, לנהר.

 

במערכת בחדרי שמתי בטייפ דאבל קאסט את האוסף, הרצתי את הקסטה עד לשיר "חלום כחול" של פורטיס וחשבתי לעצמי - תוך שאני נכנס למיטה ומתעטף בשמיכה העבה - את הדגים לא הצלחנו להחזיר הערב לנהר, אבל אולי איזה חלום כחול וטוב יפקוד אותי. הרי כל המתנדבות הלכו עם אחרים...