שתי הדקות האחרונות לפני הנחיתה הן סיטואציה קוסמית בכל טיסה. הגב נדבק לג'אמפסיט, מתוח, זקוף, כפות הידיים תחובות מתחת לירכיים, מחכות למגע הקרקע. כשזה מגיע, כל המערכת משתחררת ומתאפסת. טיסה ארוכה של שתיים עשרה שעות הגיעה לקיצה וכל מה שהיה בה נמחק באותו הרגע, העייפות עושה עימי חסד. רוטינה שקטה של ביקורות דרכונים ושורת מזוודות, ואני יוצאת לקור המקפיא של הבוקר הניו-יורקי ונרעדת בבת אחת בכל עצמותיי. כבר התחילו הפקקים ואוטובוס עמוס באנשי צוות יוצא לכיוון מנהטן. אחרי הטיסה העמוסה, כל דייל תופס שורה ונשכב לאחור. שמים ראש על החלון הרועד ועוצמים עיניים. כל אחד מתחפר בשקט שלו או מקשיב באוזניות לצלילים שבוקעים לו מכיוון הכיס. אבל אני אף פעם לא מצליחה להניח ראש. תהיה הטיסה קשה ככל שתהיה, תמיד אני נשארת ערה. קו השמיים של ניו יורק כל כך יפה וניצב בבוקר, כתמים צהובים מדגישים את קו המתאר של הבטון, מכיוון קווינס, אין שום בניין שיכול להסתיר לי. מרחוק אני רואה הכל. והכל נוגה מאד.
בשעת צהריים מאוחרת אני יושבת על מכונת הכביסה במרפסת וצופה החוצה. כשאני מדליקה סיגריה ושמה שיר ברדיו אני לא שמה לב שאני צופה בכלום. בבניין שמולי מרפסת ישנה מזכירה לי אהבת ילדות ומסביב לבניין אין כלום. החלון שלי מראה רק בניין. בניין פריפריאלי וחום. המכונה מסיימת לשטוף ומתחילה לרעוד בסחיטה, בשבילי זה סימן להכין את הנגלה הבאה. מגירת הבגדים המלוכלכים עולה על גדותיה ולא נסגרת כבר שבוע. כשמבולגן לי בחיים כל הבית נראה מצוברח. דואר לא ממוין מחביא לי צרור מפתחות ואני בקריז של חיפושים. בסופם אני מחליטה למיין מחדש את כל הרהיטים בחדר. אני גוררת את המיטה מקיר לקיר, מזיזה שידות בברוטאליות ובסוף דוחפת ארון ענק לצד השני של החדר רק כדי להסתובב אחורה ולגלות שבצביעה האחרונה התעצלתי וצבעתי רק מסביבו. הופ, הכל חוזר למקום שהיה, הרגיל והמבולגן.
לוקח לי בדיוק ארבע וחצי דקות להפוך חדר מלון סטרילי לכאורה לטריטוריה שלי. המזוודה נפרשת לצדדים כמו אולר שוויצרי ושולחת גרורות אל פינות החדר המיניאטורי. היא גם יודעת לקפל לתוכה הכל ולחזור להיות יחידה אורגנית אחת. אל מגוון האלרגיות שנולדתי איתן הצטרפה בשנה האחרונה גם אלרגיה לחדרי מלון. מגע השטיח מבחיל אותי ודורש נעלי בית, הסדינים המתוחים מעוררים בי מחשבות לא בריאות על היגיינה ואין לי ברירה אלא לארוז גם כרית ושמיכה משלי. לשריטות שלי, מסתבר, לא קיימת מכסה. את דלת המלון החוצה פותח לי הבל-בוי בחיוך. חיוך שאני בקושי שומעת כי הידיים מתחפרות לי עמוק בתוך הכיסים. השמש של ניו יורק היא הכי שקרנית שהכרתי. כשהיא יוצאת בחורף, אני יודעת שאני צריכה להתלבש טוב טוב. השלג שירד עוד לפני שהגעתי מספיק להפוך לקרח, והקרח חלק. בלי מיומנת נרכשת וצעדים מדודים אפשר לאבד שיווי משקל ולמצוא את עצמך מרוחה. אני שוכחת להתרגל ומוצאת את עצמי מרוחה.
בבית הקפה שמשמאל ההיספאני אף פעם לא מבין אותי. מבעד לויטרינת העוגות, אני חוזרת על בקשת הקרואסון שלי. יש פרצופים שאני מזהה ברחוב, משוגע עם קוקו ומעיל פרווה חולף תמיד על פניי ומזכיר לי שאני כבר לא בקנזס אני-מור. אני ממשיכה למטה עם רכבת מספר אחת. שלושים רחובות ואני בספריה העירונית. תקרות מעוטרות וגבוהות וחלונות ענקיים מכניסים אור לחלל העצום בו יושבים כולם שקטים וקוראים, לומדים, כותבים. העקבים שלי לא מאכזבים אבל מטעמי נימוס אף אחד לא מסתכל. אני בוחרת באחד משולחנות העץ הארוכים ומתיישבת במקום הכי מבודד שמצאתי. זה לא עוזר כי מהר מדי מתיישב מולי בחור ממושקף ויפה באפודה אפורה. את המבוא הכי קשה לי לכתוב. תמיד אני מתחילה את העבודה ברקע התיאורטי - משאירה לסוף את ההתחלה. אני מרגישה שהאפודה מסתכלת עליי אז אני מסתכלת בחזרה. בדיוק באותו הרגע בחור באימונית מתיישב לידו, הוא טופח לו על השכם אבל לא אומר שלום. בכניסה לאולם מתריעים מראש שאסור לדבר, לאכול ולשמוע מוזיקה באוזניות. אני מרגישה שהם לא התראו זמן מה ורוצים לשוחח, לפי דעתי הם מדברים דרך המחשב. כל אחד והמק האופנתי שלו ואני עם הדל פלסטיק בררה שלי מרכינה מבט. לדעתי הם מדברים עליי. אני מתחילה את פרק היישום.
 |
| "פיצול חיים". זו לא מחלה, זה מצב קיומי |
כמעט ערב ובמרפסת הדירה שלי אני ממהרת להוריד את הכביסה מהחבל כי יש ברד בחוץ. שנייה לפני שאחרון הגרביים מגיע לערימה האבנים הקטנות מפסיקות ליפול מהשמיים והשמש שוב יוצאת. אני עומדת מול החלון הפעור בגופייה, מכבה את הסיגריה וחוזרת למטבח, לשולחן העבודה. הפלורוסנט במטבח הוא התאורה הכי טובה בבית כשאני צריכה לקרוא או לכתוב, אבל יש רעש מהמקרר ויש פה גם שעון שמתקתק ואני לא מוצאת אותו. שיחת טלפון קוטעת את רצף העבודה והכלב מנצל את הסחת תשומת ליבי להזכיר לי שכבר חמש. אנחנו יורדים לטיול הרגיל בכביש שמתחת לבית שלי ולפעמים אני רואה פרצוף שאני לא מכירה. עוד חמש שעות עד שהמונית תאסוף אותי בדרך חזרה לניו-יורק. חמש שעות בהן אני יכולה להתחיל לסיים את העבודה, אולי אפילו להגיש אותה ולגמור עם זה כבר. בסוף אני מחליטה להשאיר לא כתוב את פרק הסיכום, תירוץ טוב לחפש את הממושקף עם האפודה.
מחוץ לספרייה יש רחבה עם כסאות ושולחנות ירוקים, אני מנצלת דקות אחרונות ממנהטן בקילוף ערמונים ובהייה באנשי השקיות החולפים בשדרה החמישית. כבר ערב או לפנות בוקר ואני צריכה להתחיל להזדרז לכיוון הפיק-אפ. אני יורדת לסאבווי ומחכה לרכבת הבאה, מיואשת מהמחשבה על החזרה הארוכה הביתה ורק מייחלת להתחפר במיטה האמיתית שלי. הרכבת לא מגיעה ואני משעינה ראש על עמוד ועוצמת עיניים לדקה. יפניות מצחקקות לידי ומטרטרות לי את המח. שקט, אני אומרת בעברית מתריסה, שקט. השקט שעולה מתוך הפטיפון כשהוא מסיים לנגן אדית פיאף, השקט של המים הזורמים במקלחת שלי, השקט בטיול לילי עם הכלב מסביב לשכונה. טשטוש קל משתלט עליי ורק הרוח של הרכבת הנעצרת מחזירה אותי למציאות. את עדיין רחוקה, הרוח מזכירה לי, לא בבית.