עבאס מוצלח. בערבית מבטאים את האות 'צ' כ'ס' גרונית. בשבילכם, מוסלח.
עמדנו אני ואופיר, מרחק 15-20 מטר זה מזה. הוא מחופש לפועל במפעל מלט עם כובע מצחייה ירוק ואני צעיר סתמי, בג'ינס ונעלי ספורט לבנות, חולצה פרחונית וכאפייה. עבאס עמד ונאם, מסביבו ערב רב של ערבים. הם מניפים ידיים, קוראים וחוזרים כמו מאמינים אדוקים במשנתו וכולם ביחד שונאים. הוא קרא פרק מהקוראן שנקרא "אל-פאתיחה". מצאתי עצמי ממלמל את המילים ביחד איתו.. כל כך הרבה פעמים דקלמתי את זה לעצמי. הוא המשיך ועבר לנושא ירושלים, וליחסים בין יהודים וערבים.. הרגשתי שאני יכול לעמוד רק עוד דקה ולשמוע את דברי ההבל שלו....
לאופיר היה מכשיר קשר קטן, הוא קיבל את הקוד, וסימן לי שאפשר לבצע.
היה לי אקדח מוסתר בחגורת המכנסיים, ושתי מחסניות בצד שני. זה הכל.
כל כך חיכיתי לרגע הזה. סימנתי לאופיר בעיניים ש"קיבלתי" והתחלתי לנוע פנימה.
הלב שלי דפק כל כך חזק, וזה הרגיש כאילו כולם שומעים ומסתכלים עליי. ביחד עם הרעש המדומה הזה, היה נדמה לי שבעצם יש שקט מקפיא שעוטף את כל האוויר בכיכר. תחושה מוזרה.
פילסתי דרך בין האנשים, נדחק ונדחף, והמטרה ברורה במרחק. עוד צעד ועוד אחד, עוד מרפק, עוד כתף, עוד חיכוך, ואני מתקדם. האם מישהו יודע? לא. האם מישהו מרגיש משהו? לא. כולם כמו אחד, ממוקדים בעבאס.
הגעתי לקצה חומת האנשים, מכאן אין יותר לאן להתקדם. עמדתי מולו. עבאס מוצלח בגודל טבעי. רק חמישה מטרים מפרידים בינינו. יכולתי לראות את הדבלול של זקנו השחור, יכולתי לראות את נימי הדם הדקים סביב אישוניו, יכולתי לראות את תווי הכפתורים של חולצתו.
עבאס מוצלח, אחרי כ-ל כ-ך הרבה זמן...
זה עכשיו אני, ואתה.
וסוף.
אני לא מאמין, בוב דילן בפסטיבל הבלוז בחיפה. מה הקשר לבלוז? (ומה בכלל אכפת לי הקשר?), זה דילן, ואני נוסע.
היה לי את כל מה שהייתי צריך: זוג רגליים נטולות סנדלים, מכנס גזור ומחוספס, חולצה מעופשת, וחתיכת שער חום ארוך וחלק. אה כן, ובנדנה אדומה שעושה את ההבדל.
ככה נסעתי לראות את האיש שבשבילו עברתי את שנות הנעורים. כן, דילן שהכרתי דרך עטיפות התקליטים המעופשות (מהמבט מפינת העין ב HARD RAIN, דרך האיש עם המקוש ב-SLOW TRAIN COMING, התלתלים העלומים של blonde on blonde, ואיך לא, desire). דילן שבשבילו למדתי בע"פ את "שרה", כשעשיתי היפנוזה מול התמונה של האהובה ענת.
זה שנתן לי את הכוח להשמיע את "הוריקן" במשרד הועדה הפדגוגית, כשזרקו אותי הביתה מביה"ס. דילן מהלילות הארוכים מתחת לבית, עם השחור והנובלס, דילן, עם המילים שלא כ"כ הבנתי.
אמרו עליו שהוא הכי חשוב בעולם, שהוא המציא את המוסיקה, ואת המילים, ואת המחאה ואת הגלגל. זה בוב דילן. ואני הולך לראות אותו בעיניים.
ההופעה מתחילה ואני מתרגש. מתרגש כמו נער בן 18.
אני עומד במרחק רב מהבמה, נקודה זעירה אוחזת בגיטרה, ושרה. אני לא מכיר את השירים אבל אני מבין שאני כרגע שומע את בוב דילן. הלוואי והייתי יכול להגיד שאני רואה אותו..
הנה שיר מהאלבום desire, אני מזהה את השיר בזכות משפט בודד, שכן המנגינה בכלל לא קשורה לעניין.. אם יש משהו שאני יכול להגיד כבר עכשיו, זה שדילן הורס את השירים שלו בהופעות. בתקליט הם כל כך יפים - ובהופעה הוא פשוט משנה את המנגינה בצורה כזו אכזרית, ואותי זה מוציא מאיפוס.
דילן המשיך ושר את "רכבת איטית מגיעה". אני לא מבין, הוא לא נעלב כשהוא שומע ביצוע כזה עלוב לשיר כל כך גדול? בכל אופן, זה שיר שמזכיר לי נשכחות - אני עומד יחף, מלוכלך ורחוק מהאליל, ואני מאושר מהחיים. אני רואה את בוב דילן, בהופעה. ולא חשוב לי בכלל שהשירים מבוצעים בצורה נוראית. אני נדהם מהרגע ונוצר אותו.
האווירה מסביב קסומה. אורות פשוטים מאירים את המתחם, אנשים שונים מסתובבים והולכים. אני מנסה לעקוב ולחפש דמויות מוכרות. לכולם יש חיוך על הפנים וכולם דומים לבוב דילן. עמית עומד איזה עשרה מטר ממני, ואנחנו יוצרים קשר עין. אני מסמן לו שזה הזמן ואני חייב לעשות את המהלך. הוא מסמן לי שהוא "קיבל". דילן עמד ושר, מסביבו ערב רב של נערים וצעירים. הם מניפים ידיים, שרים וחוזרים כמו מעריצים את מנגינתו והגיגיו וכולם ביחד אוהבים.
הוא שר בית מ"עוד כוס קפה.." ומצאתי עצמי ממלמל את המילים ביחד איתו. כל כך הרבה פעמים שרתי את זה לעצמי. הוא המשיך ודיבר על אהבה, ועל יחסים ושיתוף פעולה בין העמים. יכולתי לעמוד עוד שבוע ולשמוע את דברי התורה שלו....
כל כך חיכיתי לרגע הזה. התחלתי לנוע פנימה.
הלב שלי דפק כל כך חזק, וזה הרגיש כאילו כולם שומעים ומסתכלים עליי. ביחד עם הרעש המדומה הזה, היה נדמה לי שבעצם יש שקט מקפיא שעוטף את כל האוויר בהופעה. תחושה מוזרה.
פילסתי דרך בין האנשים, נדחק ונדחף, והמטרה ברורה במרחק. עוד צעד ועוד אחד, עוד מרפק, עוד כתף, עוד חיכוך, ואני מתקדם. האם מישהו יודע? לא. האם מישהו מרגיש משהו? לא. כולם כמו אחד, ממוקדים בדילן.
הגעתי לקצה חומת האנשים, מכאן אין יותר לאן להתקדם. עמדתי מולו. בוב דילן בגודל טבעי. רק חמישה מטרים מפרידים בינינו. יכולתי לראות את הדבלול של זקנו הבהיר, יכולתי לראות את נימי הדם הדקים סביב אישוניו, יכולתי לראות את תווי הכפתורים של חולצתו.
בוב דילן, אחרי כ-ל כ-ך הרבה זמן...
זה עכשיו אני, ואתה...
כשהשתחררתי, החלפתי את האקדח בעט. אמרו לי שזה לא יעזור, שיש דברים שתמיד ילכו איתי.. ובאמת,
BLOOD ON THE TRUCKS +JOHN WESLEY HARDING
תמיד איתי.