צייר לי אנרכיה

ילד בלונדיני נכנס עם חבר. מקועקעים, מנוקבים ומתהלכים כטווסים שעברו ליד כלוב הקופים, הם ניגשים לאחד מהעובדים ושואלים אם הוא פנוי. "אז מה חשבת לעשות הפעם", נורתה השאלה. "סמל האנרכיה על אמת ידי השמאלית". "מצטער, אבל העור שלך שזוף. תחזור לאחר שתסיים להתקלף". יוסי, המקעקע אליו התלוויתי באותו הערב, הסביר לי שאסור לקעקע עור שרוף. מהצד נראה לי שהוא פשוט התבאס לצייר על הילד משהו שהוא לא יצטער עליו רק בגיל ארבעים, אלא בעוד כמה ימים. חמש דקות חלפו. הבלונדיני חזר עם חיוך נסוך על פניו ואמר שמצא מקום בו לא השתזף. יוסי שלף מהמגירה את קצף הגילוח והסכין ושאל אם אני רוצה להצטרף אליהם לחדר העבודה. בזמן שפסעתי מבעד לדלת לא יכולתי שלא לחשוב שאולי הייתי צריך לבחור נושא אחר לכתבה הזו.

שלב הגילוח הסתיים, המחט החלה לזמזם ואני ניסיתי לרדת לפשר החלטתו. הסתבר שעד לפני שש שנים נהג הילד לסובב את ראשו כשצעקו ברחוב "קלאוד". רחוב ההוא היה בגרמניה. מאז הספיק כבר להגר עם משפחתו לאנגליה ומשם לעלות לארץ הקודש. "אנרכיה זה משהו שעבר אלי מההורים ו-A זו גם האות הראשונה באריאל, השם הישראלי שלי". שאלתי למה שלא ייעשה קעקוע של ענן במקום. "מה ההיגיון בקעקוע של ענן אחי"?, שואל אותי קלאוד לשעבר בתימהון. "צודק. קעקוע של אנרכיה הרבה יותר הגיוני" אמרתי לו תוך כדי הגנבת עין לכיוונו של יוסי. הוא לא התעניין בסיבה, מבחינתו זו הייתה עוד עבודה. "חוץ מזה", המשיך ושאל ילד האנרכיה, "איך אפשר בכלל לעשות קעקוע של ענן"?. יוסי שמע את שאלתו, עצר, חשב לשנייה וצייר באוויר ענן. קלאוד היה עסוק בלא להחצין כאב. אני חשבתי לעצמי שנמאס לי לראות מפשעה ויצאתי החוצה לפגוש את בד הציור הבא.

קעקועים להמונים

רֶבֶקַה וחברתה ישבו בחוץ וחיכו לתורן. תחושת הבטן שלי הייתה שאם אשאל אותן היכן הן היו ברביעי בנובמבר 1995 התשובה תהיה "עדין בגדר תוצר לוואי לחלום מלוכלך של אבא". תעודת הזהות שלהן מוכיחה שלא טעיתי בהרבה. הן בנות 16, עם קעקוע אחד באמתחתן ושני בדרך למעלה ישבנן. הסוגיה האחרונה שעליהן לפתור היא זהות המשפט שימשוך את מירב המבטים מאשמאים זקנים בכביש. "Just Live Your Life", שורה משיר של ריהאנה הובילה במרוץ. ניסיתי לברר מה החלופות, רק כדי לשמוע ש-"To be or not to be" תהיה אפשרות טובה גם כן. וויליאם קשישא כנראה ירק את האוכל שלו במרומים למשמע ההשוואה המחמיאה. משהו בהחלט רקוב בממלכת המתבגרים שלנו.   

עומר ולבנת היו נחרצים מעט יותר והגיעו עם הציור הרצוי, לטאה קטנה וחביבה שעתידה הייתה להשתקע לעד על ידו של עומר. לקח לו מעט שנים, אך גם הוא נתפס בסופו של דבר בחיידק מרד הנעורים. זה לא היה רק קעקוע, אלא גם אופנוע חדש מהתצוגה להשלמת הקלישאה. לבנת הייתה לחוצה קמעה והסכימה רק בגלל שלטאת גקו דומה הטרידה את מנוחתם בירח הדבש בברזיל.

דוד, שרה ובנם החייל הגיעו לעשות קעקוע משותף. הוא ואביו עשו קעקעו על עצמם את סימני המזלות שלהם עם ראשי התיבות המשפחתיים. ענבל ואיציק החליטו לעשות קעקועים של צמידים. הוא צייר משפט מעגלי והיא עשתה סדרה של תווים. ג'ון, חייל בודד מניו-ג'רזי, קעקע על עצמו בית שלם משיר של הסטריטס. מיכל החליטה לוותר ברגע האחרון. יעל ביקשה פרפר.

קעקוע של ראם ומשפט משייקספיר.  האובייקט שבתמונה מחכה לדעתכם

אפי, בעל המקום החביב, זיהה את מצוקתי, התיישב, לקח אוויר והחל לשתף. מסתבר שמפעם לפעם מגיעים למקום גם אנשים עם סיבות משמעותיות יותר בנוגע לבחירה בדיו שיכתים את עורם. בחמש-עשרה השנים שהוא ואנשיו מציירים על בדי ציור נושמים, נצרבו בראשו מספר סיפורים. היה למשל אב שכול שביקש לשאת את הדסקית של בנו עד יומו האחרון. גבר אחר, כבן חמישים, הגיע עם אביו, הפשיל את שרוולו וביקש לעצמו את  המספר שקועקע בימים האפלים של יבשת אירופה על אמת ידו של הישיש. עמרי שרון, יום לפני שנכנס למאסר, אמור היה להגיע לצייר על עצמו מזכרת. הוא לא הספיק ומישהו אחר, אותו לא הכיר אפי, השלים את המלאכה וקעקע את פרצופו של אריק שרון על גבו. האזנתי לכל הסיפורים בשקיקה, אך משהו היה חסר. רציתי למצוא סיבה אחרת. לא עוד אדם שבא לעשות קעקוע, לאחר שגילה שהפסיק לחלום בלילות כמעט מיד אחרי שהפסיק לחלום בימים. רן קראוס נתן לי אותה.

כדי להגיע למצב בו הוא יכול לומר ששחה 3.8 ק"מ בים פתוח, גמע מאה ושמונים ק"מ על גבי אופניים וקינח בריצת מרתון סטנדרטית בתשובה לשאלה: "אז מה אתה עשית אתמול"? הקריב רן כמעט שנה וחצי מחייו. אי אפשר לומר שהוא נראה כמוכם לפני שיצא למסע, אבל התחרות "איירון-מן" היא מאמץ מסוג אחר, גם עבור מישהו שהתחרה כבר במרוץ או שניים בחייו. הוא עשה את זה במקביל לשנה הראשונה בלימודי ההנדסה באוניברסיטת בן-גוריון. אני יודע, אתם לא צריכים לומר לי, גם אתם הייתם עושים את זה אילו לא הייתם בוחרים ב-THC כתחביב הראשי שלכם.

בדומה ל-2500 מזוכיסטים אחרים, רן שם פעמיו לציריך, שוויץ. את חלק השחייה, "שילוב של שיעור קרב מגע לתחרות צלילה לא רצונית" על פי הגדרתו, עבר בקושי רב. מיד לאחר מכן הגיע קטע האופניים שהתבטא בטיפוס לגובה של כמעט 1300 מטרים. את ריצת המרתון שאחר כך הוא כבר נפנף בדילוגים. 42 קילומטרים פלוס עודף נגמעו בקלילות בשלוש וחצי שעות. חצי מהזמן שלוקח לכם לנסוע בכל בוקר מבנימינה לתל-אביב.

מה הם אותם עשרות קילומטרים אחרונים לעומת הצורך לקום בכל בוקר, בשעה שחלקנו בדיוק מסיימים לשתות, רק בשביל לרוץ עוד פעם לבד. ומה לגבי הפרס שלו? מלבד העובדה שהוא לא מת מתשישות, הוא גם זכה לצייר על עצמו את הקעקוע הרשמי של מסיימי התחרות. לא מדובר בסמל נוטף רהב וגרנדיוזיות. בסך הכל אות אחת קטנה באנגלית, M, על החלק האחורי של השוק. זה לא הרבה, אבל זה שווה הכל עבור רן, ואת זה אף אחד לא יוכל אי פעם לקחת ממנו. 

זו כנראה השורה התחתונה בסיפור המצויר הזה. אין לנו הרבה בעולם הזה. יעידו המתנחלים המפונים שגילו שהאדמה שייכת רק לבעל המאה או הדעה, יודו במרירות בעלי הנכסים שאיבדו אותם באחד מהמשברים ואפילו ההורים הגרושים שרואים את הילדים לעיתים רחוקות ורק על פי הוראות של שופטים כל יכולים. בעולם הציני הזה, לרובנו, כל שנשאר הוא גופנו. אפילו את דעתנו גונבים מפעם לפעם. זה אולי הקו האחרון בחול עבור רבים כל כך במאה העשרים האחת. צעד קטן של התרסה, של רהבתנות נחוצה, של ניצול הזכות האמיתית האחרונה שנותרה.