את הביקורת הזו על ספר הילדים החדש של טלי בן ענת "התרופות של גלית", כתב ראובן שבת באתר "בכיוון הרוח". כמו שוקולד בסנדביץ', משוחה בעדינות הביקורת על ספרה של טלי בין הביקורות על פרוסות הספרות העבות "פגישה" של מילן קונדרה ו"החיים כמשל" של פנחס שדה. כרגיל בסנדביץ', הפרוסות העבות ממלאות, אבל השוקולד הוא מה שנותן את הטעם...

 

טלי בן ענת נולדה וגדלה בתל אביב הקטנה, למשפחה ציונית פלוס (פלוס!). ההורים היו פלמ"חניקים מהגדוד החמישי ובורגנים, אם כי אז כל הבורגנים חיו יחסית בצניעות.

 

גרנו סמוך ל'כיכר מלכי ישראל', שלימים הפכה ל'כיכר רבין'. שם נערכו מדורות ל"ג בעומר, בהן נשרף היטלר שנה אחר שנה. הסביבה היתה נעימה, בסמוך לבריכת 'גלי גיל', בה למדתי לשחות, ובסמוך לגן החיות. נהמת האריה היתה משכיבה אותי לישון. זה היה קצת דומה לקיבוץ, רק עם כבישים. (אבח אז היו בתל אביב פחות מכוניות משיש היום בקיבוץ).

 

לקיבוץ הגעתי כנח"לאית. מאד התרשמתי מאווירת ה'ביחד', ובהחלט הזדהיתי עם השיטה הסוציאליסטית. זה היה בסוף שנות ה– 70. מאז נשארתי.

 

תמיד שרבטתי. גם כילדה. הרגשתי טוב בזה. אבל בחיי הייתי עסוקה. בעבודה (כל אחד לפי יכולתו, ונתתי את מה שיכולתי), ובהקמת משפחה וגידול ילדים (יש ארבעה, כולם על הכיפאק). לאחר שחל השינוי בקיבוץ (עליו נכתב הסיפור – "סוד הכוח המדמה" המופיע באתר הקיבוצים), כבת חורין, יכולתי ללמוד גם לתואר שני. הגעתי לאוניברסיטת בן גוריון, למחלקה לספרות, מחלקה מאד נעימה וזכורה לי לטוב, וסיימתי תואר שני בספרות עברית -  במגמה יצירתית. השתתפתי בהרבה סדנאות, למשל עם חיים באר, אתגר קרת, חמוטל בר – יוסף, רפי ויכרט, ועוד. התנסויות והתנסויות הוציאו ממני לקראת סוף תקופת הלימודים, דברים יותר ויותר טובים. כמובן שמאד נהניתי וזה הפך אצלי טבע שני. כלומר, לא נתתי לחוויות להתבזבז והפכתי אותן לטקסט כתוב. זה דבר מעודד, כי גם כשאתה חווה חוויה קשה, אתה יודע שיצא ממנה משהו טוב. בכלל, ההנאה מהכתיבה, זמן ההתרחשות, אין דומה לה, וזה קשה להסביר למי שלא חווה. אבל אני מאושרת שזה קרה לי. זה סוג של... נכס, מתנה, כוח על.

 

לכתוב זה להתבטא, לבטא רגשות, גם ביקורת, כל מה שקיים שם. אין צנזורה. הביקורת היא גם חברתית. קרה לי שמאורעות חשובים בחיי, אנקדוטות, או ציוני דרך, מתועדים בשירים. זה סוג של יומן. אני מדפדפת והופ...אני שם.

 

נכון להיום, אני כותבת למבוגרים- שירה, ולילדים - סיפורים ושירים. אבל הכל פתוח...

 

זה התחיל לפני כשנה. ילדים הם בכלל חלק האוכלוסייה האהוב עלי. אין חוכמה שתשווה, בעיני, לתֹם של ילדים, העולה עליה ושווה יותר ממנה. בזמן הכתיבה לילדים, חי גם הילד שבי, וזה כיף גדול. כדי להיות קרובה לעולמם של הילדים חזרתי גם לעבודה בחינוך. (בעבר עבדתי שנים רבות בחינוך בקיבוץ, בגילאים שונים, הייתי גם רכזת חינוך, גם למדתי הוראה ועסקתי בה...). יש דמיון מסוים בין שירה למבוגרים לבין כתיבה לילדים - שירים, או סיפורים. הדמיון הוא במוסיקליות או בחריזה. מכל הסיבות האלו מצאתי את עצמי בקלות מכוונת מיתרים לילדים. ילדים הם נורא חכמים, וחשובים, ובעיני לפחות, הם העתיד...

 

 

 מילאת תפקידים חשובים בקהילת הקיבוץ, בחינוך וכמנהלת קהילה. נסחטת?

מה שלא הורג – מחשל. ובכן, אני עוד בחיים. התובנות שהפקתי, או המיומנויות שפיתחתי, לא חשובות עבורי כמו חווית הכתיבה, וההישגיות שלי מתמקדת על פי טבעי בה. אם תשאל אותי היום איזה אדם אני, אגיד מיד – אדם כותב!

דבר נוסף שנולד אצלי, כתובנה מהיותי מנהלת קהילה זמן ארוך, הוא הרצון והצורך של אנשים במפגשים בלתי מכופתרים לא באסיפות, לא בערבי תרבות ולא במפגשים אקראיים בכלבו, בהם ניתן להעלות גם מצבי רוח ורגשות. לכן בחרתי ללמוד ואני מסיימת עכשיו קורס הנחיית קבוצות, ב"קולות בנגב". לדעתי יש לפונקציה הזו המון צורך בקיבוצים, בעיקר לעיבוד תהליך השינוי, וגם כדי לגבש את האוכלוסייה הנקלטת, דבר שרווח היום. אשמח לחזור לעבוד עם האוכלוסייה הקיבוצית, בכובע של מנחת קבוצות. כתוצאה משתי אהבותיי – ההנחיה והכתיבה, את הסטאז' שלי אני עושה בהנחיית קבוצת כתיבה.

 

אני לא יודעת איך מרגיש בהם גבר. דבר אחד בטוח, לא שכבתי עם אף אחד כדי לקבל איזה תפקיד.

 

הצטרפתי לקיבוץ כי מרדתי בקפיטליזם של הורי. מכאן התשובה ברורה. מה שכבש את ליבי היה הביחד. היו שתי תחנות של התפרקות הביחד הזה. הראשונה - הלינה המשפחתית. בקיבוצי נעשתה הלינה המשפחתית עובדה בשטח כאקט "בלתי לגאלי" של הורים לילד אחרון או ראשון. (זה לא אומר שלא נהניתי מהמשפחתיות – נהניתי!). השנייה – מעבר לקיבוץ מופרט. אבל, אבל, אבל... לצערי, נסיבות החיים לא מאפשרות, בקיבוצים רבים, את המשך הקיום של הקיבוץ הישן. גם בבית גוברין קיבוצי, השינוי היה הכרח המציאות, ולכן, הייתי בין מובילי השינוי, ויישמתי אותו בפועל. יש הרבה כאבים בתהליך השינוי, ולאחריו, בקרב דור המדבר.ביקורת וודאי שיש לי. אני אדם שמנתח דברים בראש, כל הזמן. וכמו ילדים, תמיד יש לי ציפיות.

 

ראשית, הגדרתי את עצמי אדם כותב ולא אשה כותבת. זה אומר משהו. ולא שאני לא אשה.

שנית, לפעמים הטלוויזיה פתוחה אצלי בערוצי הפרסומות. יצא לי לראות גברים בחליפות ונשים במכנסונים קצרים וגופיות, באותו אולפן... (והרי ידוע שלנשים בדרך כלל קר יותר). האולפן מחומם או ממוזג?

נתח את הסיטואציה ותהא התשובה בידך.