לא, לא מכרתי סודות לאויב. גם לא הפגנתי כנגד גדר ההפרדה. אי שם במאגר המילואים ניתן אפילו למצוא את שמי (ששש... אל תגלו להם). אך לא די בכל אלו על מנת לחפות על עווני הגדול שמתבטא בחוסר תמיכה, שלא לומר סלידה, מקבוצת הכדורסל "מכבי תל-אביב" וממאמציה לשפוך את חמתה על הגויים.

 

לא תמיד הייתי כזה, רק בשנים האחרונות העזתי להפר את חוק היסוד הבלתי כתוב. בילדותי היו ימי חמישי ימי חג עבורי. אני זוכר איך התפללתי שג'מצ'י, ליפין, מגי וחבריהם, יצליחו לשחזר את שתי הזכיות ההיסטוריות ששמו אותנו על המפה ואנחנו נשארים על המפה ו... אתם יודעים את ההמשך. אבל מכבי הפסידה בגמר שלוש שנים ברציפות והשאירה את העם היושב בציון מאוכזב. כאוהד אדום תיעבתי את שחקניה בליגה הישראלית, אך בימי חמישי, ראו זה פלא, הם הפכו לפתע לאליליי. אולי עכשיו הזמן להודות, הייתי חלש. נהניתי להתחמם מהאש הצהובה של מדורת השבט, רק שלא שמתי לב שמרוב חימום אני כבר נשרף.

 

להרוג רוסי ולנוח 

שורשיו של הקונצנזוס נעוצים עמוק. הם נשתלו אי-שם בשנת 1977, באותו ערב מפורסם בוירטון בו גברה מכבי על נציגת ציר הרשע דאז, אלופת ברית המועצות, "צסק"א מוסקבה". המלחמה הקרה הייתה בשיאה ושתי הקבוצות נפגשו במסגרת גביע אירופה לאלופות. זה כבר לא היה קרב בין שתי קבוצות, זה היה קרב בין מזרח למערב, בין טוב לרע. מכבי, שהורכבה בימים ההם בעיקר מישראלים, התייצבה להתמודדות בנחיתות ברורה, אך בזכות רוח לחימה וכוח רצון ניצחה את המשחק באירוע שהושווה לניצחון דוד על גולית.

 

 

מכבי היא כבר מזמן לא באמת הקבוצה של המדינה, היא בסך הכל עוד תאגיד מצליח שמשלם הרבה מאוד כסף לשכירי חרב. חלקם ישראלים אמנם, אבל מפה ועד לטענה לפיה הקבוצה מייצגת את ישראל - המרחק גדול. אני בהחלט מבין שאוהדים ניטראליים תומכים בקבוצות בשל שייכותם למדינה, אבל לצפות מאוהד מסור לתמוך בשנאת נפשו? אין לתופעה כזו אח ורע בעולם.

 

יריבות ספורטיבית? לא אצל שמעון 

באתונה, למשל, קיימת יריבות עירונית חסרת פשרות ביו אוהדי "אולימפיאקוס" לתומכיה של "פנאתינייקוס". לרגע אחד לא עוברת מחשבה בראשיהם של אוהדי הקבוצות לתמוך ביריבתם רק בשל היותה יוונית.

 

במקרים אחרים זוהי יריבות פוליטית שמובילה לאיבה. דוגמא טובה לכך היא היריבות בין ריאל מדריד שנודעה כחביבת לבו של שליט ספרד לשעבר הגנרליסימו פרנקו, לברצלונה, מחבל קטלוניה שסבל רבות מרדיפותיו של הרודן.

 

אך המקרים הקשים באמת, מתרחשים כאשר שני סוגי היריבויות מתנגשים, כמו במקרה של העיר הסקוטית גלאזגו שמשמשת שנים ארוכות כזירת התגוששות בין קבוצת ריינג'רס הפרוטסטנטית לסלטיק הקתולית. כך גם בבואנוס איירס שם נאבקת "בוקה ג'וניורס" של פשוטי עם "ריבר פלייט" של האליטות. אלו רק דוגמאות בודדות, ניתן לראות את אותן תופעות גם באיטליה, אנגליה, צרפת, הולנד וטורקיה. בכל המדינות הללו אף אחד לא מייחס חשיבות לקשר בין קבוצה למדינת מוצאה, במדינות אלו גוברת תרבות הספורט על רגשות פטריוטים מוגזמים, שם מבינים שקבוצה מייצגת בעיקר את עצמה.

 

אז מדוע בישראל זה לא נתפס? אני מניח שזהו מיעוט ההצלחות הלאומיות שמשפיע על הציבור לראות כל קבוצה עצמאית כהגשמת החלום הציוני וכל שחקן רכש כראש הממשלה הבא. ניתן לתלות זאת גם ברדיפות הרבות שמהן סבל עמנו לאורך ההיסטוריה, אולי הן אלו שגורמות לרפלקס היהודי לקפוץ בכל פעם שיש איום על אחינו ולזעוק "פלשתים עליך שמשון". רק שאנחנו לא שמים לב ששמשון הוא בכלל אמריקאי או ליטאי והוא מפיל את העמודים רק בגלל ששמעון מזרחי הניח מספר זוזים במחלפותיו.

 

מצטער חברים, אולי פעם משחק של מכבי נגד צסק"א היה קרב בין ישראל לברית המועצות, אבל היום זהו לא יותר ממאבק בין צהוב לאדום. במקרה כזה, אני תמיד תומך באדומים. יאסו פנאתנייקוס!