הפינג פונג (טניס השולחן- למדקדקים שבכם) כמו שבוודאי יודעים קיבוצניקים רבים, זוכה לפינה חמה בליבם של רבים, אך לרוב מדובר פניה, שלא לומר פינונת, משחק חביב וכייפי, לא ממש ספורט, נחמד אתו אבל נסתדר גם בלעדיו.

בקיבוצים רבים היה מוצב לו שולחן פינג פונג בודד, ספק תקין, באחד המקלטים הפחות מבוקשים, או ב"איפה שהיה פעם אולפן", אולי ליד האורווה, בצריפים ההם או בצריפים האלה.

עם השנים כשקסם השיתוף, התרבות והספורט התפוגג בקיבוצים רבים, גם אותו שולחן בודד נשבר או נעלם, אותו חדרון אומץ על ידי פונקציונר כזה או אחר, והפינג פונג נשאר כחוויה חד פעמית מהנופש בצפון עם המשפחה, או כזיכרון מתוק, דהוי במקצת, זכר לימים רחוקים.

אך ברביבים, שעדיין שומר בהצלחה על זיקתו השיתופית והתרבותית, התחולל לו מקרה מופלא, ומאותו שולחן עתיק, שנדד ממקום למקום, צמח מועדון ספורט של ממש, עם שלושה שולחנות איכותיים, שרבים מבני הדור הצעיר, והצעיר ברוחו, מגיעים אליו בקביעות למשחקים מרתקים ומסמרי שיער.

  

וותיקי רביבים זוכרים במעורפל את שולחן הפינג פונג הראשון שדווקא קיבל מקום של כבוד במתחם חדר האוכל הישן, שהיה לא רק טבורו של הקיבוץ אלא גם הלב הפעם שלו. מספרים על כמה שחקני עבר מיתולוגים שהיו חובטים שם כדורים במהירות מסחררת, אך חסרונו של שלד אנושי קבוע בעל תשוקה למשחק, גרם גם לשולחן הזה לנדוד לאזורי הפריפריה בקיבוץ, אל מקלט כזה או אחר, בעל דלת פלדה כבדת משקל ומנעול חלוד, שרק ברי מזל ידעו מי מחזיק את המפתח שלו.

במקביל התפתחה תרבות פינג פונג בכיתה הכוללת, בימים שבהם ילדי הקיבוץ עדיין לנו, אכלו ולמדו (בסדר הזה) במשותף, וכשהגיע החופש הגדול היו מפנים בחדווה לא מוסתרת את השולחנות והכיסאות מכיתת הלימוד, ושולחן פינג פונג היה מוצב בגאון במרכז הכיתה. באותם ימים זכה משחק "הקרוסלה", שכולל ריצה סביב השולחן והדבקת נקודות רעות לשחקנים אחרים לפופולאריות רבה, משחק שלא דרש מיומנות רבה, והיווה פלטפורמה נוחה להוצאת מרץ ומעשי קונדס ואלימות קלים. בין אותן קרוסלות היו שגילו את הקסם האמתי של הפינג פונג, וגם בתקופות הלימודים, לכאורה, היו מוצאים את עצמם ניגשים למקלט הרחוק, שנורת 25 וואט צהובה הייתה מאירה אותו באור נוגה שאיפשר לראות את הכדור ולהתעלם ממרבצי האבק שעטפו את השולחן.

עם השנים שודרג מקומו של שולחן הפינג פונג המקומי אל חדר הוידאו הישן, שהשימוש בו נעשה מיותר עם הפיכתה של הקופסא הקסומה הנקראת טלוויזיה, ממצרך נדיר לכזו שנמצאת בכל בית. לחדר הקטן והנעים היו חלונות פלסטיק גדולים שהיו משמיעים צליל מרטיט ובלתי נשכח כשכדורי הפינג פונג היו פוגעים בהם אחרי הנחתה עסיסית, צליל שהיה מעצים את העונג של החובט ומנגד עזרו לשבור מנטאלית את היריב הסופג, כשמתחי הכדורים היו מרעידים את החלונות מאחוריו שוב ושוב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ההתייחסות לחדר הפינג פונג כאל מותרות הביאו אותו לנדוד שוב, והפעם למבנה שיועד להפוך כמרכז תעסוקתי וחברתי לגיל הזהב. המקום היה ראוי ואף מרכזי במיקומו הגאוגרפי מקודמו, כשניצב על תוואי הדרך בין האולפן לחדר האוכל, והיה קולט לחיקו ברנשים מזדמנים מהאולפן, בני נוער, צעירים ואחרים.

הידיעה שהמבנה מיועד "בעתיד" למטרה אחרת, לא הטילה אלא צל קל על האופטימיות של חובבי הענף, כי מי כמונו, קיבוצניקים שורשיים, יודעים את המרחק הרב בין תכניות עתידיות לביצוען. אך בערב קודר אחד, שבו ההפתעה והתדהמה שילבו ידיים, התבשרנו שיש לסלק לאלתר את השולחן כי שיפוץ המבנה יוצא לפועל. השחקנים הבודדים שידועים בזריזות ידיהם נאלצו להעביר למחרת את השולחן למקלט נוסף, קטן ורעוע מקודמיו, שממאפייניו הבולטים אסלה בצבע בז, שהפכה חומה יותר ויותר ככל שמתבוננים בה לעומק. מיימדיו הצנומים של המקלט אילצו את השחקנים לפתח שיטת משחק צמודה לשולחן ולא איפשרו לוירטואוזים שבשחקני ההגנה להפגין את גמישותם ומיומנותם שבאים לידי ביטוי מיטבי במרחק של כמטר או שניים מהשולחן. הזמנים שבהם היה השולחן במקלט, היו ללא ספק מרגעי השפל של ענף הפינג פונג האזוטרי ברביבים, וגם כאלה שניתן להגדירם כ"חובבים של ממש" איבדו כל עניין וחשק. הנחמה היחידה הייתה בידיעה שמתחתית המקלט המעופש הזה כבר לא ניתן לרדת.

 

במקביל לגלגוליו של חדר הפינג פונג ברביבים, שלא עניין רבים, העסיקו את אנשי הקיבוץ גם דברים אחרים, ביניהם מצבו העגום של מבנה הכולבו המקומי, שלא הותאם לעידן תרבות השפע הגוברת, ובגלל מיקומו, מתחת למטבח חדר האוכל, סבל מנזילות מים תכופות בתקרתו, שהיו שוטפות את מדפי השוקולדים והטופינים במים עכורים עם אטריות. במקביל החליטו חברי הקיבוץ שהגיע הזמן לאחד בין המרכולית (שסבלה גם היא מצפיפות) שבה מוצרי החלב, הירקות והבשר, לבין הכולבו של הממתקים, המתנות והמותרות האחרות, ולבנות סופר מרקט של ממש, שקיבל בהמשך את השם כולבולית.

הצטמצמותם של ענפי גידולי השדה והמטעים ברביבים השאיר את "בית הקירור" הגדול חסר שימוש כמעט, וכך הוחלט, בהשקעה שכמובן עלתה על התחזיות, להפוך אותו לכולבולית חדישה ומזמינה, שמתאימה להלכי תרבות הצריכה של ימינו.

בתקווה קלושה, שנבעה מהלך הרוח של "תמיד עדיף לבקש, מקסימום נקבל תשובה שלילית" נעשתה פנייה לקברניטי הקיבוץ לאמץ את הכולבו הישן ולהפוך אותו למועדון פינג פונג, הבקשה זכתה לתשובה, הצפויה במידה רבה, "נראה מה יהיה". חלפו חודשים, בינתיים שופץ בית הקירור ונבנתה הכולבולית החדשה, ומסתבר שלא היו גורמים נוספים שהתעניינו בכולבו הישן. כנראה שנזילות המים התכופות מהתקרה הביאו לכך שהמבנה לא מתאים לשימושים רבים, לפינג פונג דווקא כן, מקסימום מזיזים קצת את השולחנות ומנגבים את השלולית, ושום נזק ממשי לא נגרם. כך נולד לו מועדון "הסלוקי".

כשהכולבו הישן התפנה מממתקיו, הוא נצבע, נוקה ושופץ קלות על ידי חובבי הפינג פונג המקומיים והשולחן העתיק מהמקלט הישן עבר למקומו החדש. תוך פרק זמן קצר יחסית תרמה מחלקת הספורט של המועצה האזורית רמת הנגב שולחן נוסף, חדש ואיכותי, ושולחן שלישי נתרם בכספים שנאספו ממחזור פחיות ובקבוקים ברחבי הקיבוץ. האחראי על תחום המחזור תכנן לקנות שולחן פינג פונג לעובדים התאילנדים שגרים ברביבים, אך שוכנע, במהלך ספק מניפולטיבי, שעדיף שהשולחן יהיה ב"סלוקי" ובתמורה קיבלו התאילנדים מפתח למקום, ובשנים הראשונות גם היו באים לשחק לא מעט.

כך נוצר מצב, תודות למקום היפה ורחב הידיים ולתורמי השולחנות, שמנקודת מוצא שרק חיפשה מקום ראוי וסביר להניח בו שולחן בודד, פתאום הגענו למצב אופטימלי של מועדון נאה ומרווח, ששלושה שולחנות ניצבים בו בגאון.

 

 

שמו של המועדון התקבל כמחווה לוותיק השחקנים ששמר על הגחלת לאורך שנים ארוכות והיווה חוט השדרה של ענף הפינג פונג, שאליו מצטרפים ועוזבים שחקנים כאלה ואחרים. הוותיק, שבזכות זיקתו הרבה לריצות ארוכות ותודות למבנה גופו הצנום, קיבל את כינוי החיבה "הסולקי", כשמו של גזע כלבי הרוח המפורסם. הוא נתן את אישורו וקיבל בשמחה את שם המועדון החדש ועם הזמן התקבע השם והפך שגור בפי כל, ילדים, אורחים, זמניים צעירים וותיקים.

 

 

המועדון מיישם את עקרונות הקיבוץ השיתופי, כשעל אחד מקירותיו לוח עץ שעליו תלויים עשרה מחבטים, ובקערת פורצלן שבסמוך שלל כדורים, כתומים ולבנים. כל מה שנדרש מהשחקנים הוא רק להגיע, בידיים ריקות, לשלוף את אחד המחבטים, לבחור כדור עם מזל וליהנות מקסמו של המקום. מקומו האסטרטגי במתחם חדר האוכל עוזר מאוד לפופולאריות של "הסלוקי", שעות הפתיחה סונכרנו כך שהמועדון ייפתח לאחר ארוחות הערב (באמצע השבוע) ובמקביל לפעילות של "המועדון לחבר" הסמוך, וכך גם בשבת בצהריים.

המועדון יועד בהתחלה לשרת בעיקר את חברי רביבים, שהתרברבו לא פעם ביכולת המשחק הגבוהה שלהם ובתארים אותם קטפו בילדותם בתחרויות כאלה ואחרות, בפועל הוא זוכה לפופולאריות גדולה יותר אצל האולפן והמתנדבים, לצד בני נוער וילדים, כשבשבתות מגיעים גם אורחים, נכדים, סבים וסבתות וחובבים אחרים. את קירותיו של ה"סלוקי" מקשטים פוסטרים של סרטים שהוקרנו באולם התרבות האזורי שברביבים ונתרמו למועדון לאחר הקרנתם.

מבלי שהייתה כוונה כזאת מלכתחילה, יוצר "הסלוקי" הזדמנות יוצאת דופן לדיאלוג וקשר בלתי אמצעי בין אוכלוסיות שונות שאחרת לא היו נפגשות, פנסיונר ומתנדבת חולקים שולחן, תאילנדי ונער על שולחן אחר, עולה חדש ובן קיבוץ מחליפים מהלומות, והפעם על שולחן הפינג פונג השלישי.

אחד מיתרונותיו הגדולים של משחק הפינג פונג הוא הקלות שבו גם שחקנים חובבים וברמה בינונית מצליחים לפתח משחק חילופי כדור וליהנות ממנו, תוסיפו לזה את ההשקעה הגופנית המתונה יחסית שנדרשת מהשחקנים, ואת הנגישות הגדולה ל"סלוקי", וכך תוך זמן קצר הפך המועדון למקום תוסס ושוקק חיים, שיוצר חוויה חברתית, תרבותית וספורטיבית יוצאת דופן, לבנים ולבנות, לקטנים ולגדולות.

המועדון ארח טורנירים רבים של האזור ושל רביבים, ביניהם גם טורניר ה"דיוויסלוקי" המפורסם שבו מתמודדות שלוש נבחרות, של הנעורים, המבוגרים והאולפניסטים. לפני כשנה החל להתקיים במקום חוג טניס שולחן של המועצה האזורית רמת נגב (קבוצת "החובטים ברמה") עם מאמן מקצועי מבאר שבע, חוג שנותן מענה מהנה לילדי המועצה, וגם כאלה שלא התברכו במבנה גוף אתלטי וניידות רבה, מוצאים את מקומם סביב השולחן הירוק (או הכחול).

  

 

 

ההשקעה בתפעולו השוטף של המועדון קטנה ביותר, ההחלטה שלא אוכלים ושותים ב"סלוקי" (אלא ב"מועדון לחבר" הסמוך) שומרת על המקום נקי וללא נמלים, את כדורי הפינג פונג שנשברים לפעמים מחליפים, בעלות קטנה ביותר, בכדורים אחרים, ופה ושם מחדשים את מלאי המחבטים, תודות לתרומות ואנשים טובים ששמחים לעזור. נזילות המים מהתקרה משביתות לעיתים רחוקות את שגרת הפעילות, אך הפינגפונגאים מקבלים זאת בשלווה, הלא אם לא היו שם נזילות בטח היו מיעדים את המבנה לדברים "חשובים" יותר.

 

  

ה"סלוקי" יכול להוות מודל לקיבוצים אחרים, בייחוד השיתופיים שבהם, כל מה שנדרש הוא מקום מתאים, השקעה כספית של כאלף שקל לשולחן, כמה מחבטים סבירים, מלאי כדורים, ואיזה משוגע לדבר. ה"סלוקי" ברביבים ישמח לשמוע על כלבלבים- אחים נוספים שיהפכו את הספורט הנפלא הזה לנגיש, פופולארי ומזמין גם בקיבוצים נוספים.