מדי שנה, ליום אחד, ממש כמו באגדות, קורה הנס ומגיע חג השבועות, חג הקסם של הלכלוכית הקיבוצית. במשך כל השנה סופגת הפועלת השחורה קיטונות של בוז מכל אחות חורגת שמצקצקת בלשונה בשמחה מופגנת לאיד באומרה "תראו את המפא"יניקים האלה, איך הם נפלו, עכשיו שיחזירו לנו את האדמות". נסיכת תש"ח שבתשע"א כבר מזמן ירדה מגדולתה ומותקפת דרך קבע על ידי מנהלי בנקים, פוליטיקאים וקשתות דמוקרטיות כאלה ואחרות, שבה לפתע, ביום אחד מופלא, להיות סינדרלה המוקפת באהבה, כשאותם אנשים בדיוק אוספים את יקיריהם לאוטו המשפחתי ויוצאים לחפש את הטקס האותנטי ביותר.
רוח קדים קלה מתבדרת בשערות האורחים, ילדים לבושי סנדלים מתרוצצים בין רגבי האדמה, ריח של חציר מהול בניחוח רפתות נישא באוויר, הכל אומר חג.
שלישיית מנדולינות מכוונת מיתרים אחרונים ופוצחת בנגינה. הקהל כולו שר בקול גדול: "סלינו על כתפינו, ראשינו עטורים, מקצות הארץ באנו, הבאנו ביכורים".
אחד ליד השני הם יושבים ושרים, שורות ארוכות של אורחים. כל שנה הם פה, מרימים טלפון לבן הדוד מדרגה שניה של הגיס ומשיגים איזה טקס חינם בקיבוץ "כמו פעם" שהם עוד לא הצליחו לפרק. שוכחים מהמחלוקות, שוכחים מהאנטגוניזם ומתרכזים כולם סביב מדורת השבט הדועכת של ארץ ישראל הישנה והטובה, מתעלמים מהעובדה שהם בעצמם ניסו לא פעם לבצע בה כיבוי צופי.
ואנחנו הקיבוצניקים, נו, כבר הואשמנו לא פעם בסנוביזם אליטיסטי, מי אנחנו שנסגור את הדלת בפני בן הדוד מדרגה שניה של הגיס של פרוייק'ה (מי זה לעזאזל פרוייק'ה?!), לפחות ליום אחד מישהו עוד זוכר לנו חסד נעורים. במיומנות מרשימה מפיקים מידי שנה טקס כמיטב המסורת. והנה, ילדי הגנים עולים לבמה על רקע נגינת חלילית עליזה. מיד אחריהם תשיר המקהלה לפחות שלושה שירים.
הבנקאי מחבק את אישתו, הפוליטיקאי מחייך חיוך רחב ולבן שיניים, הדמוקרטי סוקר את הנוף. "וואוו", נדהמים כולם, "לא יאומן, הם עוד משתמשים במגל וחרמש". הטקס צובר תאוצה. בשעה זו נערכות תחרויות חקלאיות. המטעים שוב מנצחים את הגד"ש בתחרות החלפת גלגל ובתחרות הטיפוס על עמוד נרשמת דרמה כשנציג גרעין "יונתן" גובר בפוטו פיניש על קודמו מ"אנפה". "זרעי קיץ נישאים ברוח", שר המשוחרר הטרי את שירו של נציג התנועה מאיר אריאל, "מאירים זיכרונות, מעוררים ערגונות". כולם מהנהנים. סוף השיר כבר נבלע בנהמת מנוע דיזל גדול והתהלוכה מתחילה. ראשית יעלו ויבואו הטרקטורים הקטנים. בעקבותיהם מרסס ה"דגן" שמשפריץ מים מהולים בכימיקלים על ההמון המריע. כעת עולים הקליברים האולטימטיביים: הקטפת והקומביין. הקהל יוצא מגדרו, לוגם בשקיקה שוקו משקיות ומכרסם בתאווה קלחי תירס טריים. תם הטקס.
 |
| ביכורים בקיבוץ. "כמו פעם" |
"תראה איזו חקלאות משגשגת", מתפעל השר באוזני מאבטחו כאשר הם נכנסים למכונית השרד.
"אחלה קומביין, איזו עוצמה", מתלהב הבנקאי, בעוד אשתו מנסה לשלוף שאריות חציר משיער הגוונים שלה. "איזה נוף נפלא", מהנהן הלוביסט הדמוקרטי מנסה לחשב בראשו כמה מטר מרובע יש בשדה הזה.
כשיגיעו מחר לעבודה, יספרו לחבריהם בעיניים נוצצות על הטקס הנפלא. אחרי הקפה של הבוקר יחזרו לעבודתם. מי בחתימה על הסכמי יבוא פירות מחו"ל, מי בעיקול נכסי הקיבוץ ומי במלחמת חורמה על פיסת האדמה הנפלאה שהוא ראה ביום האתמול. בשנה הבאה הם יתפלאו שעוד קיבוצים יגבו מהם כסף בכניסה. "מה אני אגיד לך", יקוננו תוך שישלפו את ארנקם בחוסר חשק, "נהיו חומרניים הקיבוצניקים האלה... למה כבר אין קיבוצים כמו פעם?".
וככה נראה טקס הביכורים בשנות ה-60