ה"טבחית" סיימה לבכות במיטתה שבחדרה הקטן בקיבוץ, אחרי שיחת הטלפון שלנו, בשיאו של החודש ה-19 להריונה, ה"מוזרה" סיימה לכתוב את שירה היפה ביותר והסתכלה מחוץ לחלונה על הנוף המכוער של תל-אביב.

פעם אפשר היה לראות משם את הים אבל אז היא לא הצליחה לכתוב שירים. בדיוק באותה שעה סבא שלי סיים להציץ לחלון חדרה של הטבחית וחזר להיות קצת עם סבתא כשבדרך שם לב לדייגים שמתלחשים כשהוא עובר מולם. הטבחית קמה ממיטתה והחליטה שאם ההריון לא יסתיים תוך שבוע היא תלך לדבר עם סבא שלי בעצמה ואם גם זה לא יעזור היא תפנה לאלוהים. ה"מוזרה" הניחה את העפרון על הנייר ואמרה לעצמה שזה השיר האחרון שהיא כותבת כי שיר יותר טוב מזה היא כבר לא תצליח לכתוב, אבל כמה דקות אחר-כך כבר הגיע רעיון לשיר חדש. הטבחית הרגישה לא נעים להציק לאנשים בעניינים הפרטיים שלה, ולכן חיכתה עד עכשיו עם ההחלטה לעשות מעשה. היא הרגישה שהיא מעמיסה עליהם, ולא יכלה עוד לסבול את העומס של ילד שכבר אמור להיות כמעט בן שנה בתוך בטנה, ואת הבדידות הגדולה הנובעת מ-19 חודשי הריון חריגים.

אלו שהיו חברים של הטבחית כבר הפסיקו לבקר אותה, ואפילו אני בקושי הגעתי. ה"מוזרה" לא זוכרת מתי היו לה חברים אמיתיים, היה לה פעם כלב. חבריה של הטבחית אמרו עליה שהיא מרוצה מהמצב, שכבר מחודש שביעי היא יושבת בבית ולא עובדת. מכריה של ה"מוזרה" לא אמרו עליה כלום, הם פשוט שכחו אותה. הטבחית חלמה לכתוב שירה, המוזרה ממש רצתה לדעת לבשל, הן עדיין לא נפגשו, וגם כשהן יפגשו כל אחת תמשיך בעיסוקיה.

סבא שלי, סדרן הרכב של הקיבוץ, בן 158, גר בקומה מעל אלוהים וכשהגעתי אליו בדיוק ישבה אצלו משלחת של עובדי הדיג וניסתה לשכנע אותו למות כבר על מנת שיהיה מקום לבן של הטבחית במשק. הם ניסו להסביר לו שהיא סובלת בגלל ההריון הארוך אבל הוא ידע שהדבר היחיד שמפריע להם זה שאין את האוכל הטוב של הטבחית. הוא הסביר להם שעוד יש לו סיבה לחיים, אבל הוא מסכים למות אם תפקיד סדרן הרכב יועבר בירושה למשפחתו לפחות לארבעת הדורות הבאים. בשביל לאשר דבר כזה היה צורך בשינוי בתקנון, בהצבעתם של 75% מהחברים ובאישור של אלוהים, שאמר שזה מהלך חריג מדי ובנוסף לא שש להתערב בעניין. באותו ערב סבא ישב איתי על הנחל באמצע המשק, וכשעבר עובד הדיג מולנו הוא צחקק. אחר-כך הסביר לי ששכנע אנשים לקחת רכבים על מנת שלאותו דייג שלא דיבר אליו בנימוס באותו הבוקר לא יישאר רכב על מנת לנסוע לפאב של השכנים לזיין את היזיזה שלו מדנמרק.

הטבחית ישבה מול המחשב וצ'וטטה בשלושה צ'טים במקביל בניסיון למצוא אהבה, ובעוד צ'ט היא התכתבה עם סבא שלי אבל לא נעים היה לה לבקש שימות בשביל שהיא תוכל ללדת. היא התעלמה מהערותיה של "מוזרה 27" שנסתה לפנות אליה בדרכים שונות בכל כמה דקות. סבא שלי מול מחשבו היה מחכה בקוצר רוח לשמוע ממנה. הוא לא התעסק באף צ'ט אחר, היה יושב ומחכה שהיא תסיים לענות בשלושת הצ'טים האחרים ותתפנה אליו. בכל פעם שהיה שומע את הצליל המסמן שהיא כתבה היה נרגש ועונה בתוך רגע, אחר כך קצת מצטער שלא היה לו אומץ להיות ישיר יותר ואז מחכה כמה דקות עד שהטבחית תענה בחזרה. הוא חשב שאם המתכתבים האחרים איתה היו מהקיבוץ הם היו צריכים להתחנן אליו בשביל לקבל רכב וגם אז הם היו מקבלים את הפיאסטה השחורה בלי המזגן, אבל הם לא מהקיבוץ - אז הם לא כפופים לו בשום צורה - חבל.

אחרי שהיא כתבה לו שהיא "מרגישה קצת בודדה וצריכה שינוי", הוא שמע דפיקות בדלת אבל לא קם לפתוח עד שלא ענה לה. הוא חשב וכתב "כשאת בודדה, תמיד את יכולה לבוא לדבר איתי". אחר-כך הוא קם לדלת, לא היה שם אף אחד ורק כשיצא ראה כמה ביצים שבורות מרוחות על דלתו. החיים שלי הפכו למטרד עבור הקיבוץ, הוא חשב לעצמו, והרהר באפשרות למות על מנת לפנות מקום לבנה של הטבחית.

הטבחית חשבה על תשובתו של סבא, שהזמין אותה אליו והרגישה גועל. גם הוא מבוגר ממנה ב-130 שנים וגם הוא נשוי. היא ענתה מיד שהיא צריכה לזוז אך המשיכה בשלושת הצ'טים האחרים, זאת הפעם הראשונה שהיא התייחסה ל"מוזרה" ששלחה לה שיר שכתבה, שיר כמו שהיא הייתה רוצה לכתוב.

סבא שלי ידע שהטבחית לא אמרה את האמת, היא לא הלכה לשום מקום, כבר חודשים שהיא לא הולכת לשום מקום.על מנת להיות בטוח הוא הציץ לחלון חדרה וראה שהיא עדיין יושבת מול המחשב. מזיעה, מדי פעם מנגבת דמעות, הוא ידע שעוד מעט היא תהיה חייבת לבוא לדבר איתו על ההריון ואז בפגישה אישית בביתו הוא יקסים אותה. הטבחית לא דיברה עם סבא אבל היא התקשרה לאלוהים, שהציע לה לדבר איתי. גם בגלל שאני קרוב אליו וגם בגלל שהוא מעדיף לא להתערב בעניין כרגע. לשמחתי לא הייתי צריך לייעץ לה הרבה, מפני שאז היא התחילה להתכתב בלי הפסקה עם המוזרה, שכתבה לה שירים שרק שתיהן יכלו להבין בצורה הנכונה. שירים על בדידות ועל תקווה שכלואה בתוך שעון חול שהולך ואוזל עם הזמן. כמה שהטבחית רצתה לכתוב ככה.

במשק היו שקיוו שסבא ימות מהתקף לב כשאחת הקטיושות תיפול קרוב מדי לביתו, את מה שלא עשו הדייגים עם הביצים על דלתו יעשה נסראללה. אך הוא היה חזק ועבר את המלחמה בלי בעיות בכלל. בתחילת המלחמה הטבחית שמחה כי הרגישה שכולם מדברים על המלחמה ולא עליה, אך אחרי שבוע התרגלו החברים לרעשי המלחמה והפסיקו לדבר עליה רק כאשר קטיושה נפלה במרחק קרוב מספיק על מנת להוציא אותם משלוותם. "המוזרה" התייצבה בצ'ט כל לילה בדאגה והבטיחה לטבחית שמיד כשתיכנס לתוקפה הפסקת האש היא תבוא לבקר.

היא אכן קיימה את הבטחתה, כמה היא פחדה להגיע לפגוש את הטבחית, הקשר במחשב היה הרבה יותר בטוח עבורה. הטבחית חיבקה אותה ואמרה לה שהיא רוצה שהיא תלמד אותה לכתוב שירה. בעוד כמה חודשים, אחרי שהן יפרדו והטבחית תשאר לבד עם הילד היא תזכר ש"מוזרה" הסבירה לה שהכישרון שלה בכתיבת שירה מחפה על חוסר הכשרון ברכישת חברים, שהיא כותבת בשביל להשאיר משהו אחריה - כי לא יהיה מי שיעיד שהיא הייתה בעולם. אבל הטבחית תעיד, כי בלילה הראשון שלהן ביחד הן סיפרו אחת לשנייה את כל האמת, ורק את האמת, ממש יצרו שבועה, אבל יום אחד המוזרה התעוררה בבוקר בהרגשה כל כך טובה, והיה לה כל כך רע עם זה - היא ידעה שהיא לא תכתוב יותר לעולם.

כמה חודשים אחרי השיר האחרון המוזרה תעסוק במחזור, תקריא לאנשים אחרים את שיריה והטבחית תרגיש נבגדת, כאילו ש"המוזרה" שוכבת עם אחרים. כשהיא תגלה שעם כמה מהמאזינים שהסכימו להקשיב היא גם באמת שכבה הן תפרדנה ולא תפגשנה יותר לעולם, אך תחשובנה על ארבעת החודשים שלהן לנצח, לפחות ככה אני ארגיש בכל פעם שאבקר את הטבחית. אך את כל זה אף אחד לא יכל לנחש, אפילו הדייגים, אפילו אלוהים שהתחיל להרגיש רע שהוא לא מעורב מספיק אז הוא שאל את הדייגים לעדכונים. בינתיים הכל זרם, הכל היה רומנטי מלא בשירה על שפת הנחל, כמו שהעבירו המוזרה והטבחית את לילותיהן.

סבא לא הגיע לשבת איתי על הנחל אז הלכתי לביתו לדרוש בשלומו אך הוא לא ענה כשדפקתי בדלת. גיליתי שמוזרה והטבחית היו יוצאות מדי פעם מביתה של הטבחית להליכות קצרות. הן עברו בכוונה על יד חלונו של סבי על מנת שיראה כמה קשה לטבחית לסחוב את ילדה בבטנה. כשראיתי אותן מתעכבות שם, גורמות לו סבל, הבטחתי להן שאדבר איתו אם הן לא יסכימו להפסיק עם ההליכות על סף ביתו.

כשנכנסתי הוא היה שיכור, התנדנד על הספה כשעל השולחן מולו ההזמנה לחתונתן של מוזרה והטבחית."אין לי יותר סיבה לחיות", הוא אמר והניח את הכדורים שהחזיק על השולחן. אשתו נעלבה, אך המשיכה להסתגר בחדרה. גם הדייג שהציץ מהחלון הרגיש רע לראות אדם זקן במצב כזה, אך בעיקר הרגיש טיפש שהציץ לחלון הלא נכון.

למחרת סבא נפגש עם אלוהים ואמר שהוא מוכן לפנות את מקומו תמורת הבטחה שתפקיד סדרן הרכב יישאר במשפחתו לשני דורות נוספים ולא לארבעה כפי שדרש מקודם. לאחר משא ומתן קצר אלוהים הסכים להעביר את התפקיד לדור אחד בלבד ואחר-כך תיערך הצבעה. אלוהים הסכים להתפשר מכיוון שצריך היה לסיים את המשא ומתן לנסוע למשפחתו במרכז ואני שמחתי כי לא רציתי באמת את התפקיד של סבי.

כך בביתו של אלוהים לאחר שנחתמה העסקה מת סבי ואלוהים הלך שמח במחשבה שכל הסיפור מאחוריו מבלי שצריך היה להתערב יותר מדי. הטבחית נסעה מיד לבית החולים וילדה ילד בן 13 חודשים, בריא במשקל 12 ק"ג, המוזרה כתבה עוד שיר אחרון, הדייגים קמו מוקדם לעבודה ודאגו שכולם ידעו השיש להם חלק בפתרון המשבר וכמובן שיזכרו שהם קמו ממש מוקדם לעבודה, אני עזבתי את הקיבוץ וחזרתי רק לביקורים קצרים, מידי פעם אני מקבל מהטבחית מכתב בלי מילים - רק עם תמונות של הילד, הוא לא דומה לי, אלוהים התקשר למשפחתו והתנצל, "אני לא יכול להגיע, אין רכב פנוי בסידור".