זה קורה לכל קיבוץ פעם בעשר שנים: חג משק עגול. הצעירים חוגגים את שנת ה-40, הצעירים פחות כבר מתכננים חגיגות יובל מפוארות, הקיבוצים הנורמטיבים מציינים 60 או 70 והוותיקים באמת סוגרים 80 ואפילו 90 שנה. השבוע ציינו בדגניה א', הבוגרת מאחותה דגניה ב' בכעשור, מאה שנות קיבוץ עברי. כבוד.

 

כולנו מכירים את הנוהל: כבר בחגיגות השנה שקודמת לחגיגות העשור, מתחילות להתעורר בקרב החברים שאלות משאלות שונות. "נו, אז מה עושים בשנה הבאה? יש חג משק עגול! תהיה הפקה? הצגה? פרויקטים?"...

 

 

 

אני טוענת, שעדיף להשקיע את הכסף בדברים אחרים במקום לשפוך אותו על ערב אחד, שיעשיר את ארכיבי הקיבוץ בשלל תמונות וסרטי וידאו חובבניים. אלה יעלו אבק לצד אלו של חג המשק דאשתקד, ויתרעננו רק מדי פעם כשמישהו ירצה להיזכר מה עשינו פה פעם או במקרים טראגיים במיוחד, בהם (לא עלינו) ימהרו לבדוק אם המת השתתף במופע כלשהו כדי להכניס את הקטע לסרט הזיכרון. נורא ואיום, אבל נכון.

 

נודה בזה: אף אחד לא יזכור מה היה שם. בטח שלא את המופע - תמיד עושים מופע. הוא כולל הופעה של מיטב חברי ותושבי (!) המשק. בכל קיבוץ יהיו כאלו שינצלו את ההזדמנות להפגין כישורי ארגון, הפקה ובימוי בינוניים וכישורי שירה ומשחק מביכים. כל הרקדניות ובעיקר האלו בדימוס, ימתחו שרירים, יתרגלו צעדים ויתחילו לפזז אנה ואנה לצלילי שיר שהבמאי בחר. והבמאי? ברוב מהמקרים שכיר, שראה כבר אין ספור חגיגות באין ספור קיבוצים, ומכיר את הטקסטים בעל פה. במאי שיכול לגרום לכל זכר-בן-משק לדלקם "שייקספיר" בפאתוס מעורר פליאה, ולכל קיבוצניקית שיכורה ויחפה להאמין שהיא יודעת לשחק או לפחות לשכב איתו כדי לקבל תפקיד ראשי.

 

והטקסט, לא רק שהוא ידוע מראש אלא גם זהה לחלוטין בין כל משקי ארצנו. כתמיד, חוזרים בדרך זו או אחרת לקיבוץ של פעם עם בתי הילדים-מכבסה-רפת-חדר אוכל-גד"ש, דרך האוכל של פעם עם עוף מכובס-קלופס- צ'ולנט-לפתן-אורז, הרבה אורז. לתקופת המתנדבות-נעורים-פאב רווית ההתהוללויות, או לחילופין נוסעים לעתיד רק כדי לגלות "להפתעתנו" ששום דבר לא ממש התשנה.

 

 

ובל נשכח קליפ קליל, ובו מיטב התמונות מהווי הקיבוץ משנים עברו; מצגת בומבסטית על המייסדים ועל נסיבות הקמת הקיבוץ; נאומים משמימים של בכירי המשק ואוכל בינוני ממיטב כספי החברים.

וכמובן, בני משק שניאותו אחרי ניג'וס מאסיבי ותחנונים של ההורים בקיבוץ, שיתפנו לערב אחד מעיסוקיהם הנורא-חשובים בתל אביב לטובת אימא שכבר לא יכולה להתאפק להראות לכל המשק בכלל ולעובדות המכבסה בפרט, שהבן-יקיר-לה מצליח גם בעיר הגדולה.

וכמובן עוזבי הקיבוץ, שהשלימו עם העובדה שהם - לא ישובו, מקדשים מצידם את המטרה שהיא בעיקר לדפוק כרטיס נוכחות לטובת פריווילגיות עתידיות, ולהזכיר לעצמם למה הם עזבו ולמה הם לעולם לא ישובו...

עד חג המשק העגול הבא.