נולדתי בתנובה. מושבניק. בנעוריי, את תוצרת המשק שיווקנו לתנובה, שמכרה את התוצרת ב״דלל״, כלומר מכירה פומבית, לכל המרבה במחיר. אחרי ימים אחדים היינו מקבלים מתנובה חשבון: כמה ״סחורה״ שיווקנו, כמה שילם תמורתה הקונה, כמה מתוך התמורה לקחה לעצמה תנובה דמי תיווך וכמה כסף עובר לזכותנו. לנו היה עניין לגדל את התוצרת האיכותית ביותר ולארוז אותה בצורה האטרקטיבית ביותר, כדי שבדלל היא תזכה למחיר הגבוה ביותר. לתנובה היה כדאי למכור במחיר הגבוה ביותר כי כך זכתה ב"קומיסיון" גדול יותר, וגם מפני שאנחנו, האיכרים, היינו הבעלים שלה. סוחר הירקות קיבל ירקות טריים במחיר הטוב ביותר האפשרי בתנאי השוק.

היא אף פעם לא היתה כליל השלמות, אבל מנהליה באו מתוכנו, ועיקר תפקידה, כמוגדר בתקנון שלה, היה לספק לחקלאי שירותי שיווק במחירי עלות. רווחיה המעטים חולקו לחקלאים. המטרה של החברה היתה "שירות". הרווח כמטרה, אם בכלל, היה בשוליים.

במשך הזמן איבדתי את הקשר. בקיבוץ עסקתי בדברים אחרים, לא בחקלאות. אבל תנובה הוסיפה להיות ״תנובה״. כמו כל ארגון גדול ומזדקן היא הסתאבה במידה מסוימת. אולי הגיע הזמן לתקן את ליקוייה, לשמור על המטרות שלה, לדרוש ממנה דין וחשבון. הזכות הזאת היתה שמורה לנו. במקום זה בחרנו לניהול תנובה חבר קיבוץ שהתפרק מערכיו מזמן, ואימץ השקפת עולם נאו-ליברלית חזירית למהדרין.

עכשיו אנחנו חווים את חוויית ההפרטה, כפי שחזינו אותה מרחוק בהרבה מקרים אחרים. הפעם זה בשדה שלנו, במוסד שהיה יקר ללבנו, לפחות ללבם של הוותיקים שבינינו.

את תנובה מכרנו לשני שותפים: לחברה פיננסית בריטית, "אייפקס", ולטייקון ישראלי, מאיר שמיר. עד מהרה התברר שמכרנו את המוסד המפואר הזה בנזיד עדשים. במו"מ שהתנהל בין השותפים החדשים על מכירת חלקו של שמיר לאייפקס התברר שערכה של תנובה הוא גדול בהרבה מהמחיר שקיבלנו עבורה. למנהל האחרון שלנו, רייכמן, אין כמובן כל קשר למחיר.

בהמשך התברר שתנובה בבעלות החדשה מרוויחה הון. לכאורה, רק הפרטנו וכבר מרוויחים! ניצחון רעיון ההפרטה. למעשה, התברר שהבעלים הזרים התייעצו עם חברת ייעוץ זרה, שאמרה להם שתנובה היא מונופול בתחום החלב ושהביקוש לחלב ומוצריו הוא קשיח, כלומר לא חשוב מה יהיה מחירם – אנשים יוסיפו לקנות. הבעלים החדשים הורו למנהלי החברה להגדיל מאד את המרווח, את הרווח שהחברה מרוויחה על כל אחד ממוצריה. מחיר החלב ליצרן, לנו, נשאר כבעבר. המחיר לצרכן עלה. הצרכן המשיך לקנות ותנובה נהפכה למכרה זהב.

זה ברור. האוריינטציה התחלפה. במקום אוריינטציה של שירות – אוריינטציה של רווח. זה מובנה ברעיון ההפרטה!

צועדים לאחור

אז באה המחאה והציבור פיתח ״מודעות״. לפתע התברר לציבור שתנובה מרמה אותם: מוכרת ביוקר ללא הצדקה. נולדו חרמות ושביתות, תנובה נהפכה ממותג עממי, המותג של העם, לעוכרת ישראל. קשיחות הביקוש נפגעה ותנובה היתה בצרות. זהבית כהן, המנכ"לית האגדית של אייפקס ישראל, שילמה בראשה, והרווחים של תנובה התמוטטו. התרנגולת שמטילה ביצי זהב מתה!

נכון, למפעל ברומניה יש חלק במפולת ואותו הקימו עוד לפני ההפרטה. אבל תקופת רייכמן איננה ״ימי תנובה הטובים״. רייכמן הוא ראשית ההשחתה, הוא החטא הקדמון.

את זהבית החליף מנכ״ל שהוא ״מנהל״, לא פיננסייר. אחרי חודשים ספורים הוא "התפוטר" ללא כל הסבר. אלא שאין סודות בישראל, ועד מהרה יצא ההסבר לאור: חילוקי דעות מהותיים בין המנכ״ל לבין הבעלים. המנכ״ל ביקש להנהיג בתנובה תכנית הבראה ארוכת טווח, שפֵרותיה המיידיים מפוקפקים, אבל לאורך זמן תחזיר את תנובה למעמד הדומיננטי שהיה לה בשוק הישראלי. את הבעלים לא מעניין הטווח הארוך. הם ביקשו תכנית שתעלה את הערך של החברה בטווח הקצר, בכדי שהם יוכלו למכור אותה ברווח בהקדם האפשרי. זאת הרי היתה מטרת הקניה מלכתחילה. זה הנוהל. האינטרסים של יצרני החלב ושל צרכניו מעניינים אותם כשלג דאשתקד. הרי בקפיטליזם עסקינן, ושם שם המשחק הוא ״רווח״. רווח גדול ככל האפשר בזמן קצר ככל האפשר! ואידך זיל גמור.

האם למדנו את הלקח? בכל העולם קואופרטיבים לשיווק התוצרת החקלאית עולים כפורחים. רק בישראל אנחנו צועדים לאחור (גם בתחום הזה). מדוע?