הגיע לעין חרוד זה מחייב. אחרי הכול, לא בכל יום מגיעים לקיבוץ שהיה כאן ראשון (לא כולל קבוצות), וגם אם זה רק הפלג המאוחד שלו, המעמד מחייב.

 

מה חדש? כיאה לקיבוץ גא וגדול, מכיל מתחם לוחות המודעות רחב הידיים לא פחות משמונה לוחות; עם זאת, למעט לוח אחד שמוקדש למודעות קיבוציות (בריכת השחייה נפתחת ואיתה שיעורי ההתעמלות במים, הרשמה לאלי הספר, הזמנה לאסיפה הכללית וכדומה), שאר הלוחות נשלטים על ידי מודעות חיצוניות (גיטרה חשמלית למכירה, פסטיבל בשקל בגלבוע, דאנס באר חדש נפתח וכדומה). נראה שלמרות היותם ראשונים, ועל אף החלטת האסיפה לדחות רפורמת הפרטות נוספת, הקיבוציות פה היא כבר לא מה שהייתה בימי טבנקין.

 

קבלת פנים - גם אם הוא עובר שינויים, מבחינת אופי האנשים, עין חרוד מאוחד הוא קיבוץ במלוא מובן המילה. מוצאו האשכנזי (הם לא ממש יודעים את המקור המדויק) וגאוות היחידה, המועברת מדור לדור, גורמים לעיני האנשים להישלח (באופן לא בהכרח רצוני) לעבר הגורם הזר שחדר לקודש הקודשים שלהם.

 

קוד לבוש - נו, מה אתם חושבים? אני אומר לכם שזה קיבוץ אולד סקול... ברור שכחול עבודה, שפמים וזקנים. אין אופציה אחרת.

 

הגשת פתיחה - "אל תתבייש, קח אוכל בזמנך החופשי", ניסתה מארחתי תמר להרגיע אותי מההלם הרגעי שאחז בי לנוכח התקפת הקיבוציות החריפה. "לא, זה בסדר", עניתי במהירות וכמעט שמטתי את כוס הזכוכית מידי (ללא ספק אם כל הפדיחות הקיבוציות), "רק הסתכלתי על הנוף". עתה באמת התפניתי להביט מסביבי. בחדר האוכל העץ שולט בכל פינה, גם בציפוי הקירות וגם בריהוט. תצלומים ישנים של העמק בתפארתו מתנוססים על הקירות, ומהחלונות הגדולים נשקף נוף עצי תמר, בריכות דגים והרי הגלבוע.

 

בפרץ ביטחון ניגשתי לקחת כלים. ואז, מאופן סידור המגשים שהונחו על העגלה עם פניהם כלפי מטה, הבנתי שהגעתי לקיבוץ לא שיגרתי. הפתעתי גברה כשראיתי במנות העיקריות, כי לצד הנקניקייה בפיג'מה (יש קיבוצים שבהם מכונה המאכל בשם ההזוי משהו - "משה בתיבה", אך למרבה שמחתי פה יודעים לדבר קיבוצית תקינה), הדג והשניצלים, מוגשת מנה מזרחית מפתיעה בשם סינייה. מאחורי השם האקזוטי מסתתר בשר טחון עם חומוס, שאליו ניתן להוסיף פיתה שיהיה במה לנגב. כדי לא לשים את כל הביצים באותו סל, הלכתי על מאכל מזרחי נוסף - אגרול (נו, מזרח תיכון, מזרח רחוק, מה זה משנה?) וגיביתי בנציגות אשכנזית של חצי מנת שניצל.

 

לאחר המשך העמסת הצלחת בדברים המובנים מאליהם - אורז (לא יכולתי לוותר עליו שבוע שלישי ברציפות), סלט ארנבים וגזוז תפוזים, הגעתי לדובדבן שבקצפת (תרתי משמע) - מקרר הגלידות. לא פעם יצא לי לטעום מהגלידה הביתית שמיוצרת במחלבה המקומית על ידי רב האומנית מלכה, אך מעולם לא ראיתי מבחר טעמים, צבעים וסגנונות כמו במקררי הפלא שניצבו ליד הקופות. לאחר לבטים והמלצות החלטתי לבחור בדובדבן.

 

כל הארוחה הזו הסתכמה ב-16 שקלים.

 

שלוש ארבע לעבודה - אקונום מהקיבוץ, שני טבחים וטבחית שכירים (הטבחית נשואה לבן הקיבוץ), חברי קיבוץ, בנות קיבוץ שכירות ואפילו מתנדבים. חדר האוכל של עין חרוד מאוחד מעסיק את כל קשת המעמדות האפשריים.

 

על טעם וריח - "אתה אוכל? הכול בסדר?", הגיע דויד האקונום לפקח על הנעשה. הנהנתי והתפניתי לסעודה. הסינייה הייתה לא רעה, אמנם ניכר היה שהחומוס שבו השתמשו הגיע מקופסת שימורים של 10 ליטר, אך הבשר היה עשוי כהלכה ועם הפפריקה, שמן הזית והפיתה יצר מכלול לא רע. האגרול סבל מעודף שמן, שבלט גם בכל הנוגע לשניצל (מה יש למטבח הקיבוצי עם השמן?). את המצב הציל האורז שהיה עשוי בדיוק במידה הנכונה.

 

הארוחה קונחה בגביע הגלידה שפשוט אינו ניתן לתיאור, כמו שנאמר ליקוק אחד שווה אלף מילים.

 

ההברקה - הפעם החלטתי לבחור בשתי הברקות, מפני שאת לבי כבשו גם מתקן הקיסמים שממוקם ליד מכונת הכלים וגם מרפסת העישון המקורה מול נוף פנורמי לגלבוע.

 

המלצה - אתם חייבים לטעום את הגלידה.

 

סיכום - למרות הלם התרבות

הראשוני, גיליתי שעין חרוד

מאוחד הוא קיבוץ מיוחד. אז

נכון שהאוכל לא משהו והשמן

נשפך כמים, אבל יש ניסיון

למקוריות והכי חשוב יש פה

גלידה הכי טובה (הכי טובה

ומשובחה...)