מנולו קליינהאוז ומשפחתו הגיעו לקיבוץ מעברות בשנת 1952. עבור הילד, אז בן שנתיים, היה מדובר במהלך מאוד משמעותי בדרך להפיכתו לאיש מוסיקה. "בתקופה בה עליתי ארצה המקום של מוסיקה בקהילה הקיבוצית היה מאוד חזק", הוא מסביר, "לא רק במעברות, אלא בכל הקיבוצים. כולם התחנכו למוסיקה, אנשים בקיבוצים גדלו עם מוסיקה, היה להם פסקול שליווה את החיים. זה בא לידי ביטוי במקהלות בכל הגילאים וקיבל אחיזה חזקה מאוד גם בתנועה, שם ישבו מסביב למדורה ושרו. לכם הצעירים זה אולי נראה מוזר, אני אשב ואשיר, מה פתאום? אצלנו זה היה פורמט ברור לגמרי. פעמיים בשבוע לפחות, מכיתה ז' עד י', אתה יושב באיזו מדורה ושר, אין ברירה".

 

אם כן, החיבור של מנולו למוסיקה התחיל מגיל צעיר מאוד. אחרי מסלול החליליות השגרתי של הקיבוץ, החליט בכיתה ח' להתחיל לנגן גיטרה. "בימים ההם, לא היה מורה, היתה גיטרה ומי שרצה לנגן עליה למד לבד. כמובן שהיא לא היתה רק שלי אלא גיטרה משותפת לכמה ילדים, אבל כנראה שאני רציתי טיפה יותר מאחרים והתמדתי בזה. כל ההשכלה המוסיקלית שלי הגיעה מלימוד עצמי. אף פעם לא למדתי תווים, מה זה אקורד או מה זו הרמוניה. למדתי איפה ללחוץ ויהיה בסדר".

 

עד שהגיע לתיכון כבר הקים עם עוד שלושה חברים את אחת מלהקות הרוק הראשונות בתנועה הקיבוצית – "גג הפח". הלהקה צברה לאט-לאט פופולריות ונהגה להופיע בחתונות וערבי שבת בקיבוצים, עם גרסאות כיסוי למיטב להיטי התקופה. "צריך להבין שבתקופה הזאת לא היה עוד דיסקו, אז היו מזמינים אותנו לנגן במסיבות ריקודים. בשנים הראשונות, הרבה אנשים הזדעזעו מהעובדה שאני מנגן בגיטרה חשמלית. זה כלי שפשוט לא היה קיים במוסדות של השומר הצעיר והסיבה לכך היתה אידיאולוגית".

 

"כי זה בלתי אפשרי, זה לא ייתכן שכלי כזה יהיה. אין חיה כזאת. אגב זה לא היה רק בקיבוצים, אלא גם בארץ. כל ההתעסקות עם חשמל ולהקות הרוק האלה, התקבלה בעין מאוד לא יפה. מה הכירו פה? הכירו אקורדיון ולהקות צבאיות".

 

"לא היה לנו זמר, אבל אני שרתי".

 

 

למרות נטיותיו הרוקיסטיות והעובדה שמעולם לא למד מוסיקה באופן מסודר, כבר אחרי שחרורו מהצבא הפך מנולו לאיש מפתח בתרבות המוסיקלית של מעברות. לפתע, גם שד הגיטרה החשמלית איבד מהאיום שלו: "היתה אצלנו בקיבוץ מורשת מאוד חזקה של מוסיקה בחגים, ואני הצטרפתי לזה", הוא נזכר, "הלהקה אמנם מילאה את רוב זמני והתחילה ליצור גם חומר מקורי, אבל במקביל מצאנו את עצמנו מעורבים בעוד פרויקטים, כמו למשל 'ניחוחי חציר'".

 

"זה היה פרויקט מאוד יוקרתי שרץ בשנות השבעים המוקדמות, במסגרתו היתה התנועה הקיבוצית מתגייסת ומרימה הפקה. הופיעו שם כל השמות הגדולים: הגבעטרון, שלישיית המעפיל, דודו זכאי, דורית ראובני ועוד רבים וטובים, כשגם הנגנים היו מצמרת היצירה הקיבוצית. הם היו מופיעים במקומות ענקיים ויצאו משם לא מעט להיטים כמו 'אלעד ירד אל הירדן'. 'גג הפח' היתה חלק מלהקת הליווי שלהם, אני עד היום לא יודע אם זה היה בזכות זה שהיינו טובים, או מפני שהיינו אחת הלהקות החשמליות היחידות בתנועה".

 

"אז זה כבר היה בסדר והשתלבנו מצוין".  

 

"ניחוחי חציר", החזיקו מעמד עד אמצע שנות ה-70 וב-1977, עם עליית הליכוד לשלטון,  גייסו שוב את כולם לאירוע חדש שנקרא "השיר לא תם", במטרה להרים את המורל אחרי טרגדיית המהפך. "כל הפרויקטים האלה היו בית הספר הטוב ביותר שיכולתי לקבל", נזכר מנולו בערגה, "כשניגנתי שם, פשוט ישבתי והקשבתי איך העסק הזה עובד. מה זה תפקיד של חליל, מה עושה החצוצרה וכו'. זה הרבה יותר עניין אותי מלנגן את האקורדים שנתנו לי, למרות שניסיתי מאוד לקלוע לאקורדים המתאימים. אתה צריך להבין שהייתי חלש בלקרוא תווים, כי מעולם לא למדתי מוסיקה בצורה מסודרת ובטח שלא התעסקתי עם סימני חזרה ודברים כאלה. כשאתה יושב מול להקה שיש לה מחרוזות שירים שמשתלבים זה בזה ואין לך את המיומנות, זה עושה לך בהתחלה בלגן נוראי בעיניים. הנגינה איתם, עשתה לי סדר והראתה לי איך הדבר הזה עובד. זה גם הבהיר לי שאם אני רוצה לעסוק במוסיקה אני חייב ללמוד תווים".

 

 

תחת ההבנה הזו יצא מנולו בשנת 1982 ללימודי הוראת מוסיקה ב"אורנים", דבר שלא היה לו פשוט בכלל. "אתה חייב להבין שאני מבחינת האופי הייתי הצד השני של הנגנים", צוחק, "לא הייתי ילד כזה ממושמע שיושב ועושה שיעורים, אלא בדיוק ההיפך. כשגמרתי את הלימודים וקיבלתי את ההסמכה כמורה, הבנתי מיד שאני לא בן אדם שיכול לכתוב תכנית לימודים מסודרת ואני רוצה ללמד בצורה אחרת. אמרתי לעצמי, בוא תשתמש במה שאתה עושה הכי טוב, והכי טוב מבחינתי היה לקחת את הגיטרה ולהתחיל לשיר לילדים שירי ארץ ישראל. הבנתי שבשירים כאלה יש מגוון של מילים וזה מרחיב את הדעת. היינו מנגנים המון, הייתי כותב להם מקצבים, פיתחתי שיטה להרמוניה של קסילופונים. זה היה לי הכי קל לעשות, כי זה התאים לאופי שלי וזה עבד. כשראיתי שהילדים כבר מכירים את שירי ארץ ישראל ומבינים מקצבים בסיסיים, קיבלתי החלטה שלדעתי עשתה גדולות - במוסיקה אין תכנית לימודים של משרד החינוך, כל מורה צריך להמציא את הנושאים שלו והרגשתי שחסר לי נושא שאני יכול ללמד את הילדים בכיתה ו'. כשחשבתי על נושא, נזכרתי מה הטריף אותי כשהייתי בגילם – להקת ה'ביטלס'. אבל הבנתי שזה היה לפני 20 שנה ושאלתי את עצמי האם גם הילדים האלה יתלהבו מזה כמוני. הבעיה היתה שלא היה אז אינטרנט שאתה יכול להוציא ממנו מילים, אקורדים ופריטי טריוויה על הלהקה, הכל אתה צריך לגרד מהזיכרון. אז התחלתי לאסוף תקליטים מהבית ולברר פרטים. חנות 'האוזן השלישית' בדיוק נפתחה אז והם עזרו לי עם קלטות וידיאו וקטעים נדירים, בקיצור הצלחתי לאסוף מספיק חומר כדי להוציא את התכנית לפועל. דבר ראשון הושבתי את כל הילדים עם המילים ביד שלא רק ישמעו אלא גם יראו אותן בעיניים. אתה לא מבין מה הדבר הזה יצר. זה התפשט כמו אש והילדים בקיבוץ רק חיכו להיות כבר בכיתה ו'. עכשיו, כשאני שואל את עצמי מה יצא מזה, אני רואה תוצאות ברורות. יצאו מפה כל כך הרבה ילדים שמתעסקים היום במוסיקה, הדוגמא הטובה ביותר הוא כמובן גבע אלון. הוא ושאר המוסיקאים מפה, כמו אלעד וילק ומתן אשכנזי, ישבו בכיתה ושמעו ושמעו ושמעו ושמעו. עכשיו, אני לא אומר שהם שמעו רק 'ביטלס' וגם לא שזה הכל בזכותי, אבל אין ספק שכשאתה פותח דלת לבנאדם הנכון, אז הוא יכול להגיע למקומות נהדרים. השנים הכי חשובות זה כשאתה ילד קטן, אז צריכים לגעת בך. היתרון הגדול בלהיות מורה בקיבוץ הוא, שאתה יכול לראות מה יצא מהתלמידים שלך וכשמסתכלים על החבר'ה שלימדתי פה במעברות רואים קו ברור של מוסיקאים מעולים, שהם גם יוצרים ענקיים וזה גורם לי לאושר גדול".

 

 

למרות כל עיסוקיו החינוכיים והתרבותיים, עבד מנולו לאורך כל השנים גם בענפים יצרניים ביניהם רפת וניהול ייצור במפעל "בונזו". רק בסוף שנות ה-90 הפך את התחביב למקצוע של ממש. "אחרי שנים שקמתי כל יום ב-5 בבוקר, החלטתי שהגיע הזמן לקחת את המקצוע לשלב הבא וקיבלתי אישור להקים פה בקיבוץ אולפן הקלטות".

 

"לא. היה לי מאוד קל. תמיד הבנתי שקודם כל צריך להתפרנס ושאר הדברים יחכו לאחרי שעות העבודה. עשיתי את הדברים בלי לצפות לתמורה, אלא מתוך רצון אמיתי לראות את התרבות פה מתפתחת ואת הילדים לומדים מוסיקה. כתוצאה מכך, המהלך של הקמת האולפן עבר חלק. אומרים שאת הדברים הטובים לא זוכרים לך ואת הרעים לא שוכחים לך, אני ממש לא מסכים עם זה. לי דווקא זכרו מצוין את הדברים הטובים וכולם תמכו בהקמת האולפן והבינו את החשיבות שלו".

 

כשהאולפן הנכסף ברשותו, המשיך מנולו להתרכז בשימור המסורת המוסיקלית המפוארת של הקיבוץ. "אחד הדברים שחשובים לי ביותר זה שימור כל נושא החגים הקיבוציים ובכל פעם שמתקרב חג אני מאוד שקוע בזה. אני מפיק מוסיקלי ועובד עם כל ההרכבים בחגים של מעברות, בנוסף אני נכנס עם הגיטרה לבתי הילדים ומנסה לגייס אותם לעשות משהו. חשוב לי שהמסורת המופלאה הזאת תישמר, לא רק במעברות, אלא בכל הקיבוצים. עבדתי עם לא מעט קיבוצים וזה תמיד כיף גדול. החינוך הקיבוצי למוסיקה יצר תרבות שלמה שנקראת 'תרבות הקול השני'". 

 

"הכוונה היא לאנשים שלא היו זמרים מוצהרים, אלא פשוט שרו בצעירותם הרבה במסגרת מקהלות שונות או בתנועות הנוער. זה מביא לכך שהמון אנשים, גם כאלה עם קול פחות טוב, מבינים מוסיקה ויודעים לשיר. בכל פעם שאני עושה חג באיזה קיבוץ, אני רואה איך הזמרים שגדלו בקיבוץ לומדים את התפקיד שלהם תוך שתי שניות. זה פשוט טבעי בשבילם וההבדלים בין ההבנה שלהם לזו של אנשים שלא גדלו בקיבוץ, הם עצומים. זה נכס שאסור לאבד. בהזדמנות זו אני רוצה באמת להגיד, שאנחנו פה באולפן עזרנו ונשמח לעזור בהמשך לכל קיבוץ שיחפוץ בכך. אם זה בהפקה מוסיקלית, הקלטות, שחזורים של שירים ישנים ונשכחים מהמסורות של הקיבוצים, או כל דבר אחר. אני חושב שאלה דברים שנותנים בעצם את העומק של הקיבוץ. לא רק מה שקורה עכשיו הוא חשוב, אלא גם ההיסטוריה". 

 

אך לא רק בהיסטוריה מנולו מתעסק, אלא גם בהווה, כשתחת תמיכת אולפן ההקלטות שלו צמחה רשימה ארוכה של אמנים, רובם צעירים, חלקם כבר מוכרים, שהפכו לבני בית במקום וקיבלו את כל העזרה שהיו צריכים על מנת לעשות את צעדיהם הראשונים בעולם המוסיקה: "אני באופיי בנאדם שאוהב לעזור", הוא מפרט, "לעזור לכל מי שהיה פעם במצבי ואין מי שיסתכל עליו. מבחינתי לתת לחבר'ה האלה את העזרה זה מובן מאליו. אתה צריך את הגיטרה, קח, אתה צריך מגבר, אין שום בעיה, תחזיר כשתסיים. מדובר בחבר'ה שאני מכיר מגיל אפס וברור שאני אתן להם את כל מה שהם צריכים. אני אוהב לראות את הרצון שלהם ליצור ולהתעסק במוסיקה. ברור שמעטים מתפרנסים מזה, אבל חשוב לי לאפשר להם לנסות. היפה בכל הסיפור זה שאני לא בהכרח מעורב בכל הדברים שלהם, אלא נותן להם את הספייס. כמובן שאם הם מבקשים, אני מביע דעה ונותן עצה".

 

העזרה של מנולו לאמנים לא נגמרת בהקלטות וחזרות, אלא נמשכת במתן במה ראויה. "היה לנו פה דיסקוטק בקיבוץ שפעל הצורה מסחרית, אבל בעקבות בעיות שונות שיוצר מקום מסוג זה, החליטו להפסיק את הפעילות ולהפוך אותו לפאב מקומי בלבד. בעקבות העבודה עם המוסיקאים האלה, היה נראה לי נכון שיהיה להם מקום שהם יוכלו להופיע בו וסידרתי בפאב במה ומערכת סאונד טובה. מפני שהמקום כבר לא מסחרי, הם אמנם לא מקבלים תשלום על ההופעה, אבל הם כן מקבלים צ'אנס להשתפשף בהופעה, עם קהל צמא למוסיקה ותנאים הולמים".

 

 

עם השנים הפך עמק חפר לאחד מהמרכזים המוסיקליים המשמעותיים בתנועה הקיבוצית. הטפטוף, שהתחיל מדור הזהב של משמרות (שלום חנוך, מאיר אריאל וחנן יובל), הפך למבול כלל אזורי, כשבין שפע השמות, ניתן לציין, כאמור, את גבע אלון, מתן אשכנזי (שגם עובד עם מנולו באולפן), אלעד ואמיתי וילק ממעברות, גדי אלטמן ("בוטן מתוק בקרקס") ממגל, להקת Tree מעין החורש/המעפיל, עמוס צימרמן, יניב הורוביץ ונטלי גבע מגבעת חיים, להקת "אינגה דינגו" ממענית ועוד רשימה ארוכה של מוסיקאים מוכשרים.

 

"אני חושב שזה קשור בעיקר באנשים הראשונים שהגיעו הנה והטמיעו את הדבר הזה. כשאתה מחנך את הילדים לנגן, הצלילים האלה באוויר. ברור שהחבר'ה האלה עושים מוסיקה מאוד שונה מזו של דור המייסדים של הקיבוץ, אבל הקשר של הקהילה למוסיקה קיים. לאנשים יש מוכנות לשמוע אותם שרים, להם יש את הכישרון לייצר את מה שהם מייצרים וכל מה שהם מייצרים זה על סמך דימויים שהם קיבלו כשהיו ילדים קטנים".

 

 

"תראה, כתיבה היא דבר קשה. אני יודע על עצמי שהרבה יותר קל לי לקבל מילים ולהלחין אותן, מאשר לכתוב בעצמי מילים מעומק לבי. כשאתה כותב באנגלית בארץ, רוב האנשים לא ממש מבינים מה אתה אומר ואולי בגלל זה הם בוחרים בדרך הזאת. אני יכול להעיד שכשאני שומע שיר באנגלית, אני הרבה פחות אקלוט את המילים מאלו של שיר בעברית בו כבר בשמיעה ראשונה אני יכול להחליט אם המילים טובות או גרועות. זה הופך את העניין להרבה יותר קל בשבילם. דבר נוסף זה שמבחינה רגשית הרבה יותר קל להם להגיד 'איי לאב יו' מאשר 'אני אוהב אותך'. זה סוג של בריחה ואני אומר להם: חבר'ה תפתחו את הלב ואז גם תוכלו לכתוב בעברית. יש המון שירים עם לחנים טובים, אפילו מצוינים, אבל לדעתי השירים הבאמת טובים ואלו שגם שורדים לאורך השנים, הם שירים עם מילים טובות בעברית. בנוסף, למרות שגם לי אין את הכלים לשפוט את זה עד הסוף, נראה לי שיוצר ישראלי לא יכול לכתוב באמת טוב באנגלית. גם אם הוא מדבר נהדר ומסתדר בעולם ומוכר קרח לאסקימוסים, בדרך כלל לא יכול להיות לו את הבסיס והעומק של השפה עד הסוף. הוא לעולם לא יוכל להיות בוב דילן ברמה של השימוש בדימויים, את זה הוא יוכל לעשות רק בשפת האם שלו".

 

"הרבה פעמים אני מדבר עם החבר'ה פה על הנושא הזה, הם יודעים את דעתי ושהייתי מאוד שמח לראות אותם כותבים גם בעברית ואגב חלקם עושים את זה ועושים את זה מצוין. מצד שני יש פה המון אספקטים שצריך לקחת בחשבון. יש מוסיקאים שמראש מכוונים לחו"ל, בהנחה ששם יש יותר מקום לגיוון. שוב, דוגמא מצוינת לזה, הוא גבע אלון, שבהרבה עבודה קשה, גם הצליח בארץ וגם שיחק אותה עכשיו בגדול בחו"ל (חתם לאחרונה על חוזה הקלטות יוקרתי בחברת בת של ענקית המוסיקה הבינלאומית "וורנר". ת.ש). מצד שני, לא מזמן גבע חימם הופעה של משינה והביא לי כרטיס. אני ראיתי איך הם מרימים את המקום ואיך ילדים קטנים שעוד לא נולדו כשהם היו בשיא ההצלחה שלהם, שרים כל מילה, דבר כזה בחיים לא יכול לקרות למישהו ששר באנגלית, הוא אף פעם לא יכנס לקנון הישראלי".

 

"אני מסכים איתך, אבל גם את השירים האלה אף אחד לא יזכור. גם לא נראה לי שמעניין את הזמרים האלה אם יזכרו את השירים שלהם, אותם מעניין שזה יהיה להיט של שנה בחתונות והם יעשו על זה את הכסף וגמרנו".

 

"זה נכון, אבל זה רק כי אין למה להקשיב. פעם המילים היו עושות את השיר, היו צירופי מילים שהיום אף אחד לא חושב לעשות. בגלל זה חשוב לי שהילדים יכירו את המילים האלה ויבינו אותם. בשנים האחרונות הייתי מקבל פה את מגמת המוסיקה של תיכון עמק חפר ודבר ראשון שהייתי עושה זה לוקח איזה שיר מפעם, נניח של 'הדודאים' ומקריא להם אותו: 'יפתי / צאן מרעיתך נפזר/ אלקט לך בין הפזורים'".

 

"הם שואלים אם זה בערבית. אתה מבין? כי אין שום קשר. עולם הדימויים שלהם בכלל לא יכול לעכל את זה. מה זה צאן מרעיתך? הוא ראה פעם כבש עם רועה? הוא התפזר? לא מבינים וזה לא ילדים מהעיר, זה ילדים שלנו. מיטב הנוער, אבל לא מבינים מילים".

 

"בטח, כי צריך לתת להם את הכלים להיפתח למקסימום סגנונות מוסיקליים ולתת להם גם את הצד ההפוך של האקורדיון. ככל שהם יכירו יותר הם יהיו יותר פתוחים. ראיתי מה זה עשה לילדים פה, הם אהבו לבוא לשיעורים האלה. זה היה השיעור היחידי שהילדים היו מגיעים אליו בריצה ובסוף השיעור הייתי צריך לגרש אותם במקל, כי זה נגע בנפשם. זה דבר שלצערי פחות אנשים מבינים היום".

 

"אני חושב שהקיבוצים צריכים להתעורר ולחזור להשקיע במוסיקה. אין שום דמיון בין המסלול שהילדים היום עוברים לבין זה שההורים שלהם עברו. פשוט כלום. פעם היתה חברת הילדים ועל כל כיתה היו מורה ומטפלת. אלה היו אנשי מקצוע שכיוונו את הילדים לערכים, לחגים, ידעו מה להגיד מבחינת תוכן, להקריא איזה שיר, לספר על ההיסטוריה של המקום. היום על 60 ילדים יש איזה מישהו שהשתחרר מהצבא ובא להעביר את הזמן לפני שהוא טס להודו. אנשים לא מבינים שאלה השנים הכי חשובות כי אחר כך אתה כבר חי על הדימויים שהיו לך. אם אתה גדל כמו פס, כשיחברו אלקטרודות למוח שלך יראו פס ואתה תתנהג כמו פס. חשוב לדאוג לזה, כי כיום יש עוד מספיק אנשים מוכשרים שמרימים את החגים ודואגים לתרבות, אבל העתיד לא ברור".