|
|
|
הקיבוץ המתחדש – אבולוציה למאה ה-21
דף הבית > בקיבוץ >
הקיבוץ המתחדש – אבולוציה למאה ה-21
כדי לתרום לחברה הישראלית צריך שיהיה לנו מאיפה. הקיבוץ המתחדש, עם הצמיחה הכלכלית והדמוגרפית שלו, מציל את התנועה הקיבוצית
מאת: יונתן אלתר / אשדות יעקב
בתמונה: חלוצים ללא דירות 140 מ"ר (מקור: ארכיון השומר הצעיר, יד יערי)
בעיתון "במקום" מס' 45 (נובמבר 2012) מסביר אלי גורן מקיבוץ גבע את המקור לכל צרינו וצרותינו: הקיבוצים המתחדשים!
הקיבוצים המתחדשים, הוא כותב, הם שגרמו ל"מדיניות השלילית של מנהל מקרקעי ישראל והפרקליטות לקרקעות הקיבוצים", הם ש"גרמו ליחס של מפלגת העבודה ומרצ לערך האלקטורלי של הקיבוצים". הם הם "יצרו משבר עמוק בין התנועה הקיבוצית והחברה הישראלית".
איך הם גרמו לכך, אתם שואלים? על-פי אלי גורן, החברים בקיבוצים המתחדשים (כ-3/4 מחברי התנועה הקיבוצית) גרמו לכל אלה על ידי כך שאינם מאמינים ומתחשבים האחד בשני, אלא רק בכסף שבכיס. הקיבוצים המתחדשים עושים קומבינות עם הקרקעות, מה שהביא, לדבריו, לבג"ץ הקרקעות של "הקשת הדמוקרטית המזרחית". הקיבוצים המתחדשים מוכרים את המפעלים שלהם בשביל בצע כסף (אפילו שאני זוכר שקיבוץ מעברות השיתופי מכר בשנת 2009 51% מפעילות מטרנה לאסם-נסטלה. י.א). הקיבוצים המתחדשים, ממשיך גורן, עושקים את הפנסיונרים, משייכים ומורישים דירות ואפילו תפסו חופים בכנרת.
עזרא דלומי, באותו גיליון של "במקום", כותב גם הוא שתהליכי ההפרטה בקיבוצים גרמו לשחיקה במעמדם הערכי והציבורי. לדבריו, בגלל תהלכי ההפרטה, כמעט ולא סופרים אותנו במפלגת העבודה ובמרצ ובגלל הקיבוצים המתחדשים, לראשונה בתולדות התנועה הקיבוצית לא יהיה בכנסת אף חבר קיבוץ.
קיבוצי, אשדות יעקב, הוקם בשנת 1924. בעלון הקיבוץ, שנתיים לאחר הקמתו, אפשר למצוא מאמר של מאשה שץ, ממקימות הקיבוץ, בו היא טוענת שהקיבוץ של היום (1926) הוא לא הקיבוץ של פעם. אני מסכים עם מאשה ואני רוצה לעדכן את אלי גורן ואת עזרא דלומי: כל צרותינו התחילו כבר עם סימון הגרביים (אסף ענברי, "הביתה", עמוד 74) ובהמשך, עם הקומקום שהוכנס לדירות החברים וביטל את ארוחת ארבע (או ארוחת מנחה), עם ביטול המקלחת המשותפת, ולא פחות חמור, עם ביטול הלינה המשותפת.
יחד עם זה, אני תוהה איך היתה נראית התנועה הקיבוצית, אם בכלל היתה נראית, אם היינו שומרים על מחסן של בגדים משותפים, לינה משותפת ודירות של 45 מ"ר.
"במקום" מגדיר את עצמו כעיתון "לאנשים שאוהבים קיבוץ". אפילו שזה לא העיתון שלי, אני אוהב קיבוץ. מאוד. ואני יודע שהתחדשות הקיבוצים תרמה הרבה מאד לתנועה הקיבוצית, אם לא לומר הצילה אותה. התחדשות הקיבוצים הביאה למהפך במצבם הכלכלי של הקיבוצים, וכך, מתנועה נחשלת כלכלית, תלויה על כתפי המדינה (הסדרי הקיבוצים), הפכנו לתנועה עצמאית ומשמעותית בכלכלת המדינה. מתנועה מדממת דמוגרפית ומצטמקת הפכנו לתנועה צומחת וגדלה, הפכנו לצורת התיישבות פופולרית, שמאז השינוי באורחות חיינו, אלפים הצטרפו אליה ואלפים צובאים על דלתותיה.
עובדים קשה מכדי למחות
את התשובה לשאלות "למה אין לנו נציג בכנסת?” ו"למה לא לקחנו חלק בגל 'המחאה החברתית'?” מצאתי דווקא אצל שלמה מעוז (אם מותר להזכיר פה את שמו של צוררנו), ב"סופשבוע" 7.12.12. הוא אומר שם "ראית רוסים במחאה? אפילו לא אחד. כי הרוסים עדיין רעבים, עובדים קשה ולא מבזבזים זמן על הפגנות". זה מה שקרה גם לנו, חברי הקיבוצים. זה מה שקרה לי. הצורך להתפרנס, הרצון לכלכל את משפחתי, הצורך לשרוד, לקח אותי מרחובות המחאה ומהטורים בעיתונים לעבודה קשה שלא מאפשרת לי ולנו לקחת חלק ב"משחק הכיסאות המוזיקליים" של הפוליטיקה הישראלית.
האם אתם יודעים מיהם התורמים הגדולים היום בחברה הישראלית? למשל, מי הוא הנדיב הגדול המאפשר את הפיתוח המואץ של הקיבוץ השיתופי-חינוכי רביד?
נוחי דנקנר, הוא שהשקיע שם מיליונים, וגם שטראוס ובנק הפועלים תורמים רבות למען החברה הישראלית בכסף ובמעשים.
היום אני מבין שכדי לתרום, כדי להיות מעורב, צריך שיהיה מהיכן. פעם חשבנו שיש לנו וזה איפשר לי עצמי, בחסות התנועה הקיבוצית, לתרום שש "שנות שירות": תנועת נוער בארץ, צבא קבע, קיבוץ צעיר בערבה ותנועת נוער בחו"ל. היום הסתבר שאין לנו מהיכן לתרום, שלא לומר עלינו לחפש תרומות לעצמנו. אפילו העיתון "במקום" יוצא לאור בעזרתו הגדולה של הלורד בוב מאנגליה ולא בעזרת הקיבוצים השיתופיים, אפילו לא "אלו שיש להם".
זה שחברי חצרים (נטפים), מעגן מיכאל (פלסאון), משמר העמק (תמה), בארי (דפוס), יטבתה (מחלבה) ועוד כ-50 קיבוצים (מתוך 280 קיבוצים) אוכלים בחדר האוכל המשותף, מכבסים במכבסה הקיבוצית ויש להם "רחוב" חינם בכל-בו המקומי לא עושה אותם יותר ערכיים, יותר צודקים או יותר אוהבי קיבוץ. זה פשוט אומר שהחברים האלה חיים בקיבוצים שהיו להם רעיונות כלכליים טובים, אנשי ניהול נכונים וגם קצת מזל. כל אלו גרמו לכך שיש להם הרבה כסף והם יכולים להרשות לעצמם להוציא אותו על שלוש ארוחות ביום בחדר האוכל, דירות קיבוציות של 140 מ"ר ו-100 רכבים לחבר, דברים שלא תורמים לדמות החלוצית שלהם או להיותם גורם משמעותי בחברה הישראלית. אנשי הקיבוצים המעושרים והמאושרים חיים ברמת חיים גבוהה מאד והם אינם חלוצים או "חברתיים" מיוחדים במינם.
עם הרווחה תחזור התרומה
הנציגים של התנועה הקיבוצית בכנסת לא היו שם כי לפני 4 או 8 שנים היינו יותר צודקים או יותר מגשימים. הם היו שם כי הם נישאו על ההילה, יותר נכון על אדי ההילה, של הדור הראשון בקיבוצים, אלו שבאמת היו חלוצים, אלו שבאמת גאלו את הארץ תוך חירוף נפש, אלה שיצרו יש מאין. הנציגים האחרונים של התנועה הקיבוצית בכנסת היו שם גם משום שהנהלות הקיבוצים שילמו באופן קולקטיבי מס למפלגה אחת בשם כל החברים והיום מותר לכל חבר שתהיה לו דעה משלו וכך מתפזרים קולותינו על פני המפלגות השונות.
אני יודע ומאמין שאנשי התנועה הקיבוצית כולה, אלו שיכולים להרשות לעצמם להיות שיתופיים ואלו המתחדשים, הם אנשים טובים וערכיים. אני יודע ומאמין שאחרי שנתחזק, אחרי שנסיים את מלחמת ההישרדות שלנו, אחרי שיסתיים "הסדר הקיבוצים" שעוד מעיק, אחרי שניתן לעצמנו, נחזור לתת לאחרים, לתרום לחברה הישראלית. אי אפשר לעשות זאת כשאתה מקבץ נדבות, כשאתה חי מכספי "חלוקה". אפשר לעשות זאת מעמדה של חוזק, עמדה אליה הולכים ומגיעים יותר ויותר קיבוצים, בגלל השינוי שעשו באורחות חייהם.
השינוי שקרה בתנועה הקיבוצית אינו מהפכה (Revolution) לשמה, זוהי אבולוציה (Evolution) טבעית שמאפשרת לקיבוץ להמשיך ולשרוד במאה ה-21, ויותר מזה, לצמוח, לקלוט, לחדש ולהאדיר את כוחו ואת השפעתו.
יונתן אלתר, מגדל דור רביעי בקיבוץ אשדות יעקב המתחדש, שבימים אלה מכפיל את אוכלוסייתו
|