|
|
|
יום כיפור בין חדר אוכל לבית הכנסת
דף הבית > דת ואמונה >
יום כיפור בין חדר אוכל לבית הכנסת
בקיבוץ אשדות יעקב איחוד עבר הציון של יום כיפור גלגולים רבים. בית הכנסת החדש שינה את הכללים
מאת: עמליה דיין בת-ארי / אשדות יעקב איחוד
בתמונה: גברים ונשים מתפללים בלי הפרדה בכותל המערבי. 1911. (צילום: G. E. Franklin)
במשך שנים רבות, גם אחרי הפילוג, היה קיבוצנו "חילוני למהדרין". בבית הקברות נהגו לומר בהספד כמה מלים על החבר או החברה אך אף פעם לא קדיש או תפילות כלשהן. עד שנפטר אחד מהחברים הוותיקים, שלפני מותו ביקש שיקראו קדיש על קברו. בנו היחיד טען שאינו יכול (ואולי אינו רוצה) לומר מלים שאינו מאמין בהן ואת הקדיש אמר חתנו שהגיע לקיבוץ בעקבות נישואיו לבתו. זה נחשב אז לצעד מאוד יוצא דופן. אבל מאז ביקשו עוד ועוד חברים שיאמרו עליהם קדיש.
ביום כיפור היינו עורכים בעבר טקס צנוע (לאחר שרוב החברים סיימו לאכול את ארוחת החג). בטקס הוקראו כמה קטעי תפילות וכולם עמדו בעת הקראת "יזכור" כללי לזכר כל החברים הילדים והמשפחות שנספו בשואה.
לפני כ-10 שנים נוצר צוות יום כיפור חדש. הפעם נוספה לנו בחורה צעירה ומוכשרת שיודעת לעשות מצגות יפות ומעניינות והחלטנו על קונספציה חדשה: לאחר ששמענו פניות בנוסח "לאח שלי שנפל במלחמת השחרור יש את יום הזיכרון ומזכירים את שמו, גם את שמה של אחותי שנספתה בשואה מזכירים ביום השואה, רק את אבי ז"ל שהיה איש חרוץ ועבד במסירות כל ימיו עד שמת בשיבה טובה, אין מזכירים!" החלטנו שבמצגת יראו את פני כל הנפטרים שנפטרו ואינם מוזכרים ומונצחים ביום הזיכרון לחללי צה"ל או ביום הזיכרון לשואה. בגלל שאנחנו קיבוץ ותיק מאוד ויש המון חברים שנפטרו, לא הצלחנו להכניס את כולם באותה מצגת. יש גבול לסבלנותו של הציבור. אז החלטנו שפעם נציג רק את המייסדים, בשנה אחרת לפי הענפים בהם עבדו, ובשנה נוספת לפי קשרי המשפחות והחברויות המסועפות שיש בקיבוץ ותיק כמונו. כך בכל שנה משתנה הנוף האנושי, ואין חזרה ולעיסה של אותן תמונות כל שנה והחברים מתרגשים מאוד.
מחדר האוכל לבית הכנסת
בשנים האחרונות, מאז שהוקם אצלנו בית כנסת הודות לתושבי "ההרחבה הקהילתית החדשה", אנחנו עדים לתהליך בו חברים שהתחילו להיות מבאי בית הכנסת הקבועים ומגיעים אליו בכל שבת וחג הפסיקו להגיע לחדר האוכל לטקס היפה והמרגש. "בעלי תפילה" הוזמנו מישיבת חיספין בגולן, כדי שהכול יהיה "כשר". הגדילו לעשות החיספינים החוצפנים כאשר ב"שמחת תורה", שתמיד היה אצלנו חג מאוד שמח, הציבו "גדר הפרדה" בין הגברים לנשים והילדים הקטנים. אני, למרות שלא נולדתי בקיבוץ והורי היו חלוצים של "בני-עקיבא", מתקשה ולא מוכנה לקבל את סגנון ההפרדה וההדרה הזה.
כאימא החלטתי לחגוג את בר המצווה של בני בכותל המערבי ב-1977 ואז כבר היתה שם המחיצה הידועה שלא מאפשרת לנשים להיות, חס וחלילה, לצד בניהן או בעליהן. זה מכעיס אותי כי בימי "בני עקיבא" של אבא שלי, זה לא היה קיים! הוא סיפר לי שכחלוצים הם רקדו במעגלי ההורה עם החלוצות. בתמונות מתחילת המאה ה-20 בהן צולם הכותל מקרוב נראים יהודים זקנים עומדים ליד הכותל המערבי ויהודיות זקנות ממש בקרבתם, ואין מחיצה, והם עומדים נשים וגברים יחד והשמים לא נפלו רחמנא ליצלן. כל הקיטוב הזה שחל בתנועת הנוער ובדתיים שהלכו והתחרדו והם עוד הולכים ומקצינים כל הזמן, הוא בלתי נסבל בעיני.
למול זה ניצב לי טקס יום הכיפור שלנו בחדר האוכל. השנה החלטנו לאפשר לחברים לבחור שיר שמחבר אותם להוריהם, לקיבוץ שלנו או למלחמת יום כיפור. השירים התנגנו להם מתוך המצגת בעת שהוקרנה תמונת ההורה של אותו חבר. רוב החברים הצטרפו לשירה והיתה אווירה של קדושה ממש. זו היתה שירת רבים, כמו תפילה, אך היא באה מליבו של כל אחד ולא מתוך טקסט שנכתב לפני מאות שנים שלרובנו לא אומר הרבה.
אין לי התנגדות לכך שמי שבאמת ובתמים מרגיש שהוא מוכרח להתפלל בבית הכנסת ילך לשם, אך אני לא מוכנה שבחור מישיבת חיספין יקבע את המנהגים שלו בביתי הקיבוצי.
|