|
|
|
הקוטף והיונים
דף הבית > טורים אישיים >
הקוטף והיונים
"משונה" אני מהרהר ביני לבין עצמי, "פעם היתה תחילת הקטיף נעשית בעסק גדול. פעם היתה הקהילה כולה יוצאת לראות את פלא המפלצת הירוקה הקוטפת יבול ראשון"
מאת: עמי בארי / עין-החורש
איור: יעקב גוטרמן
כמדי בוקר אני יוצא לצעידה. מסלולי קבוע ומוגדר אבל המראות הנגלים משתנים מיום ליום. צלילות של טרם זריחה מקדמת את פני. הכול חשוף למולי – ריחות השדה, מראה האיקליפטוסים שמרחוק, צווחות של עורבנים ואור הבוקר מטפס ועולה.
אחרי השער, מול השורה הראשונה של הכותנה, ניצבת קטפת דו-טורית ירוקה. אין שום התרוצצות לידה. היא ניצבת דמומה ושוקטת ורק כשאני מתקרב אליה אני רואה למרגלותיה קוטף בודד יושב ליד פרימוס זעיר ומרתיח קפה.
"תלם ראשון!" אני קורא לעברו בשמחת בקרים.
"תלם ראשון", הוא עונה לי ומיד מזמיני להצטרף אליו לקפה, אבל אני – אצה לי דרכי ואני ממשיך לכיוון שחדוותי מסמנת לי.
"משונה" אני מהרהר ביני לבין עצמי, "פעם היתה תחילת הקטיף נעשית בעסק גדול. פעם היתה הקהילה כולה יוצאת לראות את פלא המפלצת הירוקה הקוטפת יבול ראשון".
פעם רחוקה יותר היו הוותיקים והוותיקות יוצאים מול הקוצרים עם שירי תהילה ושבח ופעם רחוקה בהרבה הייתה יורדת העדה כולה, לובשת לבן, בתופים ובמחולות לרצות את אלת הפריון שתיתן מחסדהּ ומטובהּ לשדה ולעובדיו.
היום אין איש. הקוטף הבודד ילגום את קפהו המר, ישאף סיגריה של בוקר ואחר-כך יארוז את עצמו ויטפס לגבהי הקטפת.
שום עדה לא תצא למולו בתופים ובמחולות. שום כהן גדול לא יברך בידיים מושטות אל הזריחה, שום חדווה לא תהיה במעשיו. הכול כדבר יום ביומו, כדרך מעשים שברור שהם מתקיימים מאז ומעולם".
אני מגרש הרהור של עצב, כגרש זבוב טרדן וכבר לפַנַי שדה הבוטנים ומעליו עגה-חגה להקה ענקית של יונים. שוב ושוב הן טסות סביב-סביב. נוסקות ונוחתות ומיד ממריאות מחדש וכולן יחד, כולן גוש אחד, כולן חוזרות, מתכנסות ומתפזרות במעגל שאין לו ראשית או אחרית.
"מה מפחיד אותן כל כך?" אני תוהה לעצמי ועוצר במקומי, מפנה מבטי למעגל היונים שאין לו סוף ואז נדמה לי שאני מזהה מין חזרה, מין פולחן וטקס, כאילו הן מדמות לעצמן כיצד עוד קט ינחתו, ינקרו בבוטנים ויעמיסו אל זפקן ככל יכולתן ואני קולט שהן חגות לעצמן וחוגגות לעצמן את שפע הטוב שיזומן להן עוד רגע.
במזרח יוצאת השמש מבין העננים. האם גם היא צופה במה שאני צופה? מעניין מה היא היתה בוחרת לטקס של עצמה.
אז אני נזכר שאמש, בשעת לילה מאוחרת, ביקרתי בירושלים בכותל המערבי, בטיול של סליחות, שלא היתה בו שום סליחה, רק הבנה עמוקה וכואבת שההמונים שהיו שם הולכים ומתעצמים משנה לשנה, יורדים אל הרחבה ועולים ממנה, גושי אנשים שמרגישים צורך להתחבר זה אל זה. להיות יחד, להיות במעגל כאותן יונים של לפני מעשה מעל שדה הבוטנים שלנו.
מומחי הביולוגיה היו אומרים ודאי שהיונים עושות זאת כדרך הגנה נגד אויב שיכול כל רגע לעוט ממעל. האם כך גם גודשי הכותל?
אני מסתכל לאחור – היונים סובבות סחור-סחור, הכותל רחוק מעבר להרים וקטפת בודדה נעה בין השורות ועושה את מלאכתה.
אני משתהה עוד מעט ואז ממשיך בדרך וצלילות השחר מקדמת את פני.
"מה מפחיד אותן כל כך?" אני תוהה לעצמי ועוצר במקומי, מפנה מבטי למעגל היונים שאין לו סוף ואז נדמה לי שאני מזהה מין חזרה, מין פולחן וטקס
|