בִמקוֹם - אתר לצעירים
 
 
 
כניסה לקהילת במקום
 
דואר אלקטרוני
 
סיסמה
 
שכחת סיסמה?
 
 
משתמש חדש?
 
 
 
 
לוח עבודה בקיבוץ.png
 
 
 

חדשות בעתיקות

דף הבית > דעות >  חדשות בעתיקות
 
 
 

מאת: עזרא דלומי
איור: יעקב גוטרמן

בחודש אוגוסט 1990 מוניתי לערוך את שבועון "קיבוץ" (היום "ידיעות הקיבוץ"), ששכן בבית "דבר", שהוחרב עם סגירת העיתון, לצורך הקמת בית דירות "יוקרתי". זמן קצר לאחר כניסתי לתפקיד, נפלה עלי סערה תנועתית לא קלה. יואל מרשק ואיתן ברושי התמודדו על ריכוז – אז לא קראו לזה ניהול – חטיבת הגינ"ה (גידול, נוער, התיישבות), שלימים הוסבה ל"אגף המשימות".

ההתמודדות לא היתה פשוטה: שני האגואים הגדולים והכוחניים לחצו מכל צד, גייסו תומכים, הפעילו שתדלנים, בחנו במיקרוסקופ כל מילה שפורסמה עליהם.

מה שנכתב כאן נכתב מן הזיכרון, אבל באירועים מסוג זה, הוא בדרך כלל נשאר טרי. בסופו של דבר, לאחר כמה קרבות בוץ בין הצדדים, נבחר יואל מרשק (בתמיכתו הנמרצת של ח"כ חגי מירום) פה אחד ע"י הוועדה התנועתית ואיתן ברושי פנה בתלונה למבקר על אי-סדרים שהיו, לדעתו, בנוהל הבחירה. המבקר פרסם דו"ח שבו הצדיק, חלקית כמדומני, את תלונתו של ברושי, אך לא ביטל את תוצאות ההצבעה. מאז יואל מרשק שם, למעלה מ-22 שנה. עוד זכור לי מאז (וזה בוודאות גמורה) שכל אימת שדיווחנו על בחירתו ועל כניסתו לתפקיד, היה מרשק טורח לצלצל ולהעיר לי: "שכחתם לציין שנבחרתי פה-אחד." האמת, כלל לא שכחתי, פשוט לא רציתי לכתוב את זה. חלאס, כמה פעמים צריך לדווח שנבחרת פה אחד?!

אני נדרש לכל הסיפור הזה משום שמקץ כרבע מאה ניצבים השניים על אדן הזינוק במרוץ לתפקיד מזכיר התנועה: ברושי, שמאז ההתמודדות ההיא מילא תפקידים בתנועה, כיהן כראש מועצה וכעוזר לשר הביטחון, בעצם כבר נמצא בתוך המרוץ. הוא "חורש את השטח", כפי שנהוג לומר. מרשק, כמו תמיד, מפזר שמועות, מבקש מתומכיו שיקראו לו לדגל, כדי לומר לבסוף שזה "קטן עליו", כיוון שמה שהוא עושה היום זה הצלת המולדת. לא פחות. ובעצם הוא כבר כתב את זה בעצמו, על עצמו.

***
אינני מאלה המתלהבים מכל ציוץ על "חדשנות", "הצערה", "רענון" ועוד כיוצא באלה ביטויים שנועדו לדחוק את הוותיקים החוצה. מצד שני אני גם נגד קיבעון ונגד עסקנות נצחית, אפילו אם היא מתקראת "שליחות". די מה"עוד מאותו דבר”. בתנועה צריך שתהיה קצת תנועה, קצת זרימה. תנועה זה ההיפך ממים עומדים.

יש היום עשרות צעירים (צעירים? חלקם כבר בעשור החמישי לחייהם) בקיבוצים העירוניים ובקומונות הבוגרים שניתן למצוא מי מביניהם שייקח על עצמו את התפקיד, כאחד מצוות, לא כטיסת סולו, כפי שקורה היום. הם הרבה יותר שריריים מבחינה רעיונית; הם מסמלים את "היציאה החוצה" אל הציבור הישראלי - מן ההיבטים הפוליטיים, החברתיים והשליחותיים - לא כקבוצת אינטרס הארוזה בחבילת "המרחב הכפרי" ו"שימור הזכויות". הם מחוברים היטב ואף מובילים את המחאה החברתית שהתנועה הקיבוצית הדירה רגלה ממנה.

אם מדברים ברצינות על תנועה החוזרת לעצמה, תנועה שמתחברת לסביבתה, תנועה ששבה אל ערכיה, תנועה כגורם מוביל ומעצב של החברה הישראלית, ראוי שיוביל אותה מי מבין אלה שמממשים את השאיפות הללו כמעשה יום-יום.

"במקום" ז"ל?!

3000 ש"ח לשנה לקיבוץ שיתופי עולה הוצאתו לאור של "במקום" והכסף "לא נמצא". מה שעשה לורד אנגלי נדיב לבדו, לא יכולים לעשות 70 קיבוצים...

אולי יש משהו מוזר בכך שעיתון "במקום" יצא עד כה לאור במימונו של לורד בריטי שהקיבוץ-קיבוץ יקר ללבו והוא החליט לתרום כך מהונו. מצד שני, גם קרל מרקס זכה למימון נדיב מבן משפחה עשירה (אנגלס). אבל מה שיותר מוזר הוא שהיום, כשהמימון החיצוני של העיתון עומד להיפסק, אין לקיבוצי המטה השיתופי כוח (כוח? סתם קמצנות!) לשאת בעלות הוצאתו. בשביל כ-70 קיבוצים, חלקם עשירים כקורח, זה די כסף כיס (כ-3000 ש"ח לקיבוץ), שהרי הכתיבה היא בהתנדבות, העריכה היא בחצי התנדבות ועיקר העלויות הן על הדפסה, משלוח ונייר. בשביל סכום כזה מוותרים על עיתון?!

הירחון "במקום" – המחולק "בערימות" כמו פעם, ניסה לחדש מסורת קיבוצית שאבדה, בים החסויות והעלויות של "ידיעות" ו"מעריב", המוציאים (בהתאמה) את "ידיעות הקיבוץ" ואת "הזמן הירוק". ובכלל, מעניין מה יקרה עתה ל"זמן הירוק" לאחר שנוחי דנקנר מכרו לשלמה בן צבי, המתכוון, כנראה, למזגו עם "מקור ראשון" הימני שבבעלותו. רוצה לומר, שעל עיתון לא מוותרים בשביל 3000 ש"ח לשנה. "במקום" הוא סוג של דלק רעיוני (זאת לא מילת גנאי "עיתונות רעיונית") וכשהדלק אוזל, המכונית לעתים נתקעת. חישבו קצת גם על מחר ומחרתיים, לא רק על הרגע.

מישהי קרובה מאוד מתעקשת לומר לי שוב ושוב שההבדל בין קיבוץ מופרט לקיבוץ שיתופי הוא שבקיבוץ מופרט הקפיטליזם הוא אינדיבידואלי ובקיבוץ שיתופי הקפיטליזם הוא קולקטיבי. הדוגמה הזאת ועוד כמה דוגמאות מן העבר גורמות לי לחשוש שמא היא צודקת.

[ליד] הקיבוצים העירוניים מסמלים את "היציאה החוצה" אל הציבור הישראלי - מן ההיבטים הפוליטיים, החברתיים והשליחותיים - לא כקבוצת אינטרס הארוזה בחבילת "המרחב הכפרי" ו"שימור הזכויות"