ידידי ירון שיפוני הפנה את תשומת לבי למאמר שחבר הכנסת ניצן הורוביץ הפיץ באמצעות הדואר האלקטרוני. במאמר, שכותרתו "אוטופיה?" (סימן השאלה במקור), חולק ניצן שבחים רבים לקיבוץ על כל גרסאותיו, בזכות הסולידריות החברתית והערבות ההדדית. זאת בניגוד לג'ונגל הקפיטליסטי, שבו אנשים כמו משה סילמן מופקרים לגורלם. ניצן עצמו, כמובן, מעדיף להישאר מופקר לגורלו בג'ונגל הקפיטליסטי, כמו שאומר חיים חפר בשירו "מה למדת בגן היום? ...כי בגולה שם רע מאוד. כדאי לכם לנסוע ולראות".

האם גם קהילת בית קמה ראויה לשבחיו של ניצן הורוביץ? אף אחד בבית קמה עדיין לא הצית את עצמו וככל הנראה אירוע כזה גם לא צפוי אצלנו בזמן הקרוב. הסיבה לכך פשוטה: חברי הקיבוץ הוותיקים אכן נהנים מערבות הדדית, אבל זה מועדון סגור. כל שאר האנשים שגרים פה, אם יחול שינוי לרעה במצבם הכלכלי, יאלצו להתפנות מבית קמה הרבה לפני שיגיעו למצבו של משה סילמן ולכן, כשהם יגיעו לשלב ההצתה העצמית, זה כבר יהיה במקום אחר. בימים אלה של שרב כבד אמר לי מישהו "הבתים של ההרחבה חוסמים את כל האוויר". עניתי לו שבלי ההרחבה היינו נשארים עם הרבה אוויר, אבל רק עם אוויר.

כי זה, בעצם, הסיפור של בית קמה. "אנשים רוצים לגור בקיבוץ" כותב ניצן, "לא רק בגלל מחירי הדיור המטורפים בחוץ או הרצון באיכות חיים ודשא לילדים – וזה כשלעצמו בכלל לא פסול בעיני. יש פה הרבה יותר מזה. יש רצון גדול בחיים קהילתיים. זה גם מורגש מאוד במחאה החברתית. אותו הסיפור. אנשים כמהים לחברה, לקהילה, לקשר אנושי. אנשים רוצים להרגיש שהם חיים במקום שבו אכפת ממך." הטעות של ניצן היא שאת כל הדברים היפים האלה, שקיימים גם בבית קמה – חיים קהילתיים, קשר אנושי, חיים במקום שבו אכפת ממך – הוא מציג כאפשרות מנוגדת לג'ונגל קפיטליסטי, שבו אנשים מופקרים לגורלם.

למה אני טוען שזו טעות? כי בבית קמה אלה אינן אפשרויות מנוגדות. בבית קמה זה גם וגם. גם חיים קהילתיים, גם קשר אנושי וחום אנושי, גם חיים במקום שבו אכפת ממך וגם ג'ונגל קפיטליסטי, שבו כל אחד מופקר לגורלו. נראה לכם שאני מגזים? שאני חריף מדי? בואו נעשה תרגיל. תחשבו על משפחה אהובה ומוערכת בקהילת בית קמה. אל תגלו לי על איזו משפחה חשבתם ולא, אני לא אנסה לנחש. זה לא מופע קסמים. עכשיו נעבור לשלב ב'. אם מחר המשפחה שחשבתם עליה תיאלץ לעזוב את בית קמה בגלל בעיה כלכלית, אתם תשלמו עבורה את החובות או את המשכנתא? אל תיעלבו ממני. גם אני גאה להיות חלק מקהילת בית קמה. זה לא אנחנו. זו השיטה.

אז למה עשינו את זה? למה הסכמנו להפוך את הקיבוץ שלנו ממקום שחבר הכנסת ניצן הורוביץ כל כך מעריץ מרחוק למקום שיש בו חיים קהילתיים נהדרים ואפס ערבות הדדית? לא הייתה לנו ברירה. זה היה או זה או למות ולא רצינו למות. היו כבר בהיסטוריה קיבוצים שפינו אותם ולא מסיבות פוליטיות. ב-1998 לא היינו רחוקים מהתסריט הזה. ידענו שכדי להישאר בחיים אנחנו זקוקים למשפחות צעירות. המשפחות הצעירות שהצילו אותנו מפינוי שמחות מאוד לתרום מזמנן ומרצן לחיי הקהילה ואפילו לתרום "קש מאני" לאירוח של חיילים קרביים פעם בשנה, אבל את תלושי המשכורת שלהן הן משאירות עמוק בכיסן, בלי קרן השוואה ובלי נעליים. זה התנאי וככה זה עובד.

אתה הבנת את זה, ניצן?

 המשפחות הצעירות שהצילו אותנו מפינוי שמחות מאוד לתרום מזמנן ומרצן לחיי הקהילה, אבל את תלושי המשכורת שלהן הן משאירות עמוק בכיסן, בלי קרן השוואה ובלי נעליים