המשחקים בתמוז תמיד מותאמים לחברה הרב-גילית: אותו משחק סובל כללים שונים לבני גיל שונה. זו תופעה חברתית שאינה מוכרת לי ממקומות אחרים. נכדתי הצעירה אומרת "שלנו". ואני יודעת: בזכות הדשא הגדול של תמוז, שכולו של כל הילדים

קראתי את הכתבה "דגניה בעיר" שכתב אלעד הן על קיבוץ תמוז והתרגשתי. משפחתה של בתי חייתה בתמוז שנים אחדות. שם נולדה נכדתי, אילת, ושם עוצבו שנות חייה הראשונות. למדתי להכיר ולהעריך את הקבוצה הקטנה הזאת ולאהוב את היחד שיצרו להם, למרות שלא הכול תמיד קל גם שם, כמובן.

בזמן שמשפחתה היתה בתמוז הייתי באה לשם הרבה. שומרת על נכדיי, עידו ואילת, נהנית מהמרחב המשותף המתואר בכתבה ומתרשמת מהיחד שיצרה לה הקבוצה הקטנה הזו. לא פעם השתתפתי כנויניקית בטיפול בגינת הנוי וזה קירב אותי לקיבוץ ונתן לי להרגיש חלק. עידו, הנכד הגדול יותר, היה נעלם לשעות במשחק עם חבריו בני גילו והיה להם עולם משלהם.

בביקוריי נהגתי להשוות בלבי בין תמוז לבין הקיבוץ הזעיר, זה שחלם עליו דודי, צבי שץ, במכתביו לטרומפלדור לפני למעלה מ-90 שנה. כשלעצמי, תמיד הייתי בעד הקבוצה הגדולה, כמו עין חרוד עם 600 החברים. יש עדיפות בעיני לקיבוץ שיש בו מאות אנשים ובו אדם יכול להיות גם אנונימי.

אבל בתמוז למדתי להנות מהוויית הדשא המרכזי, בו יושבות המשפחות מדי ערב וכשאני באה לשם תמיד מציע לי מישהו מהיושבים כוס קפה וחיוך. ובדשא – הילדים. שם שיחקו ילדי תמוז, כולם יחד, לרוב בראשות ילדה בשם רחלי (שלא מזמן חגגו לה בת מצווה). הילדים משחקים כולם עם כולם – מהקטנטנים שזה עתה למדו ללכת ועד לגדולים יותר, ילדי בית הספר. לא ראיתי שיציקו לילד. המשחקים תמיד מותאמים לחברה הרב-גילית: אותו משחק סובל כללים שונים לבני גיל שונה. זו תופעה חברתית שהקסימה אותי ואינה מוכרת לי ממקומות אחרים.

אני נזכרת במשפחתי הגרעינית. באחותי איה, שכאשר הביאו אותה בפני הסבתא התל-אביבית והגישו חפצים לשולחן היא הושיטה את ידה ואמרה על הכול "שלי", והסבתא אומרת "איזו מן קיבוצניקית?". אבל צריך להבין עד כמה היה המחסור גדול באותן שנים. זה היה הרקע לצורך של איה שיהיה לה משהו "שלה".

והנה, עם נכדתי אילת הלכתי פעם ברביבים לגן השעשועים החדש והיא אומרת "שלנו". התפעלתי מהקטנטונת הזו, בת 3 באותו זמן, שמרגישה מספיק ביטחון שהכול יכול להיות משותף, לפחות במרחב הציבורי. נכדתי הצעירה פורשת את ידיה השמחות ואומרת מלוא פניה השוחקות "שלנו". ואני יודעת: בזכות הדשא הגדול של תמוז, שכולו של כל הילדים. אכן: שלנו.

בביקוריי נהגתי להשוות בלבי בין תמוז לבין הקיבוץ הזעיר, זה שחלם עליו דודי, צבי שץ, במכתביו לטרומפלדור לפני למעלה מ-90 שנה