בתחרות ריצה ההזדמנות החדשה הניתנת לאצנים היא מעמדה שווה. כולם חוזרים לאותה "נקודת האפס", אל אותו קו זינוק, כדי להתחיל את המרוץ הבא. ככל שמדובר בתנאים החיצוניים, לכל אצן יש שוב ושוב הזדמנות שווה לנסות לנצח את יריבו.

לא כך בכלכלה. שם מי שניצח בסיבוב הראשון ממשיך בסיבוב הבא מן הנקודה אליה הוא הגיע, עם הצבר ההון או הירושה שכבר נמצאים בכיסו. כך, תנאי הפתיחה וההמשך שלו  הרבה יותר נוחים. הוא נהנה מיחס מועדף בבנקים, כספו צובר ריבית, הוא משיג השפעה פוליטית ואם הוא לא לוקה ביצר הימורים פרוע, הוא עשוי לטפס בסולם העושר ולפתוח פער הולך וגדל ביחס לאחרים. וככל שיגדל פער זה, כן תרופד נפילתו, אם תבוא, בכריות של שיער שנגזז מראשו של הציבור, בתספורות החוב שחב לו בעל ההון.

אם לחשוב על ההזדמנות השווה שניתנת בכל פעם מחדש לאצנים באתלטיקה, אזי משהו מזה מצוי בחכמתה של היהדות: זו קבעה את שנת השמיטה ושנת היובל כמועדים בהם "מאפסים את המחוגים", ונותנים הזדמנות חוזרת לחלשים. בשנת השמיטה – כל שנה שביעית – מוחלים על החובות; בשנת היובל מחלקים מחדש של הקרקע, עפ"י כללי הצדק.

אלא שאצלנו הוראותיה של הדת מתורגמות ללאומנות, לשליטה על חיי האישות, לשחרור מחובות לאומיות. מהיבטי הצדק הסוציאלי שבה, ההתעלמות ממנה היא כמעט מוחלטת. מי העני שיימחלו לו על חובותיו (לטייקון, כאמור, יימחלו)? מי כאן יחלק מחדש את הקרקע? למעשה, קורה ההיפך: מי שחייב – ישתעבד עוד ועוד. ומנגד, מי שיש לו קרקעות, מוסיף עליהן. איש, כמעט, לא מתייחס ברצינות לסייגים שביקשה היהדות להציב על חמדנות ועל עושר מוגזם. הדבר מזכיר לי שיחה שהיתה לי פעם עם בנקאי חרדי. אמרתי לו: "הריבית שאתם נוטלים היא ריבית נשך, האסורה בתורה". הוא השיב, בלי למצמץ: "איננו קוראים לזה ריבית, אלא רווחים. להרוויח מותר".

הדברים הללו נכתבים משום שרבים מחסידיה של כלכלת השוק החופשי, מייחסים את מפולות השנים האחרונות בכלכלת המערב – משבר הסאב-פריים בארה"ב והמיתון באירופה – לכך שהשוק איננו חופשי באמת ושהתחרות בו איננה "טהורה" – יש בו תאגידים ומונופולים ומעורבות ממשלתית: המונופולים והתאגידים שולטים בנתחים גדולים של הכלכלה וכופים את צרכיהם עליה ועל הממשלות המחליטות לפי רצונם; הממשלות מווסתות ומאזקות את השוק באמצעות מעורבותן, במקום לתת לו "לרוץ חופשי".  לדבריהם "בתחרות נקייה" היו נחסכים כשלים אלה. המתחרים היו מנטרלים זה את כוחו של זה, רווחיהם לעולם לא יהיו מוגזמים משום שלצרכנים יהיו הרבה אלטרנטיבות וכך הם לא יצברו עושר המעניק כוח ויכולות, המתורגמים לעצמה והשפעה פוליטית. כך, אף גורם לא יגיע לגודל כזה שנפילתו תהווה סכנה למשק הלאומי כולו. אלא שבכלכלה לא יכולה להתקיים "תחרות טהורה". הדעת נותנת שחסידי השוק החופשי – לפחות אלה המכירים באמת את משמעותו – מבינים זאת ולכן החשש הוא שהם דוגלים בו מסיבות אחרות, בין אם אינטרסנטיות, בין אם מתוך מחשבה שחברה באמת לא צריכה להיות ערבה לאנשיה.

בדיקה כנה של מה שהביאנו עד הלום, תגלה שמדובר בתהליכים שמקורם דווקא במיצויו של השוק החופשי, לא בכבלים ששמו עליו. ראשיתם, אי-שם בסוף שנות השבעים עם הנסיגה ממדינת הרווחה וביתר שאת בשנות השמונים – עידן רייגן ותאצ'ר – שהסירו את מחסומי הבקרה הממשלתיים ונתנו לשוק "לרוץ חופשי". הלאה האחריות החברתית, או כמו שאמרה מרגרט תאצ'ר: "אינני יודעת מה זה חברה, אני מכירה משפחות". אצלנו זה התבטא ב"תכנית לייצוב המשק" של פרס ומודעי משנת 1985, שכל עולה הוטל על העובדים והמגזר הציבורי-יצרני. גם שם מכובס ניתן לכלכלה הזו – "כלכלת צד ההיצע", תוך הבטחה שהעושר המטורף שייצבר (כלומר, ידעו שהוא ייצבר) אצל העשירון/מאיון העליון "יחלחל למטה". ובכן, עינינו הרואות, כלום לא חלחל. מה שנצבר נערם על מה שנצבר קודם, עד בלי די. התהליך הזה שגובה בתרבות שבה כסף שווה ערכים ומעמד חברתי, הוביל לפיתוחה של "הנדסה פיננסית", שהעסיקה אלפי מוחות בייצור בועות של כסף שמאחריו אין מוצרים או נכסים. הכסף עצמו הוא המוצר.

קדושת ה"שוק החופשי" לא נמוגה עם המפולות האחרונות, שבלעו מיליארדים מכספיו של החוסך הקטן. היא שבה להכות בארה"ב, בקמפיין נגד ביטוחי הבריאות שמבקש ממשל אובמה להחיל על כל אזרחי ארה"ב, שהרי לעשירים יש ממילא.

הקמפיין הזה חושף את מהותם, הגיונם, שלא לומר את רשעותם, של חסידי השוק המתקרא "חופשי". מאחר וביטוח בריאות ממלכתי כרוך בגביית מס ובמעורבות של הממשלה במשק – הוא פסול בעיניהם. גם בריאות, לשיטתם, היא דאגתו האישית של כל אזרח ואזרח, או של כל משפחה, אם להידרש לגב' תאצ'ר. זה לא עניינן של חברה ומדינה.

הנה כך חזרנו לבדותא אודות התחרות החופשית המעניקה הזדמנות שווה לכולם. בשחרורה של החברה מכבלי ביטוח הבריאות, לא תימוג הזדמנותם של בעלי היכולת לשמור על בריאות טובה; לחלשים תיוותר ההזדמנות לחלות עד מוות.

וכבר נאמר על הכלכלה החופשית ש"חופש, הוא גם חופש לישון מתחת לגשר".

בשחרורה של החברה מכבלי ביטוח הבריאות, לא תימוג הזדמנותם של בעלי היכולת לשמור על בריאות טובה, אך לחלשים תיוותר ההזדמנות לחלות עד מוות

 היהדות קבעה את שנת השמיטה ואת שנת היובל כמועדים בהם "מאפסים את המחוגים" ונותנים הזדמנות חוזרת לחלשים. אלא שאצלנו הוראותיה של הדת מתורגמות ללאומנות