כלי חד-כיווני כמו עצומה ראוי למסגרת כמו מדינה או רשות מקומית, בקהילה עדיף לדון ולהחליף דעות במסגרת תקשורת דו-כיוונית

מנסחי העצומה מזכירים גם שאחת הסיבות החשובות לבואם לדביר הייתה הציפייה לחיות בקהילה שיש בה פעילות תרבותית עשירה ומשבחים את פעילותו הברוכה של מושי בתחום התרבות. למרות שהעצומה, כאמור, היא מטעם תושבים בהרחבה, זיהיתי בין החותמים הרבים גם לא מעט מחברי קיבוץ דביר.

איך אני אמור להתייחס לעצומה כזו, בתור רכז תרבות מזה 17 שנים ברציפות (למיטב ידיעתי, הרצף הארוך ביותר בתנועה הקיבוצית), בתור אדם שמשוכנע שהתרבות היא הנושא החשוב ביותר בקהילה ובתור שכן של קיבוץ דביר וידיד אישי של מושי? מכל הסיבות שמניתי כאן, אני אמור לברך על היזמה ועל התופעה, אבל אינני יכול שלא לשאול את עצמי למה, בעצם, לא מקובל בקהילת בית קמה לעשות שימוש בכלי הדמוקרטי שנקרא עצומות?

האם זה מפני שבבית קמה אין מחלוקות? הרי הייתה לנו מחלוקת בנושא בית הכנסת, שאמנם נמצא לה בינתיים פתרון זמני, אך היא עדיין עומדת על הפרק. הייתה מחלוקת בנושא "בזק" ובשאלת מיקומו של המרכז החברתי לילדי בית הספר היסודי. אפילו בנושא התרבות הייתה לנו מחלוקת. אנשים שהתרבות בבית קמה יקרה ללבם ואף משתתפים בה, הביעו דעה שרכז התרבות אמור לבצע את תפקידו בהתנדבות מלאה. אנשים אחרים הביעו דעה אחרת. היו וישנם חברים בקהילה שיש להם השגות על סדרי העדיפויות בתקציב התרבות והיה גם מי ששאל בשיא הרצינות באספת הקהילה מה עושה ועדת התרבות עם כל הכסף הרב שהיא מקבלת, למרות שלי היה נדמה שהפעילות התרבותית בבית קמה בהחלט נראית לעין.

בלי טובים ורעים

הבעיה שלי נוגעת לעצם השימוש בכלי שנקרא עצומה. כאמור לפני שורות אחדות, כלי דמוקרטי לכל הדעות. אך זהו כלי המחלק את המעורבים בסוגיה לטובים ולרעים. באמצעות העצומה, המעידה על יתרון מספרי של הטובים, הם מנסים לכופף את ידיהם של הרעים ולגרום להם לשוב מדרכם הרעה. במסגרת כמו מדינה, ואולי לפעמים גם ברשות מקומית, אין מנוס משימוש בכלי הזה. בקהילה, או לפחות בקהילת בית קמה, אני מעדיף שלא לכופף ידיים ולא לסמן טובים ורעים. אז איך יכולים חברים בקהילה להביע את דעתם בנושאים שנויים במחלוקת ולהשפיע על החלטותיו של גוף מצומצם (ועד/הנהלה/מזכירות)? אפשר, למשל, לכנס מפגש ולהחליף דעות. בכל מקרה, תקשורת דו-כיוונית עדיפה על תקשורת חד-כיוונית.

נושא נוסף שצד את עיני באותה עצומה בקיבוץ דביר היה השימוש במילה "הרחבה". אין לי כל זכות להפנות ביקורת כלפי שכני היקרים מדביר, אבל אצלנו, בבית קמה, אני מעדיף שנמעיט ככל האפשר בשימוש במילה המפלגת "הרחבה" ונרבה ככל האפשר בשימוש במילה המאחדת "קהילה". לאחרונה שמחתי לקרוא, כי בקיבוץ שבו הגיעו עימותים קשים בין הקיבוץ להרחבה כמעט עד פילוג ויוזמה של משתכנים בהרחבה לבקש הכרה כיישוב נפרד, נערך גישור מוצלח והושגה הסכמה לצאת לדרך חדשה. לפני מספר ימים שמעתי מחברה באותו קיבוץ שברֵכת השחייה פתוחה לחברים ללא תשלום, בעוד תושבי ההרחבה נדרשים לשלם. קיבוץ אחר, לא רחוק מאתנו, מתגאה בכך שאין בו הרחבה, אלא רק חברות מלאה. לכן כולם משלמים בכניסה לברֵכה וסטודנטית שלי, בת קיבוץ דור שלישי, נאלצת לוותר על הברכה, משום שדמי הכניסה במקום שהסבים שלה הקימו גבוהים מדי עבורה.

איך יכולים חברים בקהילה להביע את דעתם בנושאים שנויים במחלוקת ולהשפיע על החלטותיו של גוף מצומצם? אפשר, למשל, לכנס מפגש ולהחליף דעות. בכל מקרה, תקשורת דו-כיוונית עדיפה על תקשורת חד-כיוונית