"דווקא לקיבוץ השיתופי?" שאלה אותי אמא בפעם הראשונה ששמעה על התכנית שלי לעזוב את תל אביב, בה חייתי בחמש השנים האחרונות. "מה יש לך לחפש שם?" הקשתה, תוך שהיא משליכה לעברי כאילו במקרה את הדף הפנימי של הקיבוץ המופרט שלנו, בו פורטה התכנית לקליטת בנים חוזרים בשכונת ההרחבה הנבנית. "טל ממש רוצה לחיות שם, אז אני חייבת לתת צ'אנס", עניתי לה את התשובה שאני עונה לכולם, אבל זו לא היתה תשובה מספיק טובה בשביל אמא שלי. בעצם, היא גם לא תשובה מספיק טובה בשבילי.
"זה מוזר ששניכם קיבוצניקים, ואתם הולכים לגור בקיבוץ שהוא לא של אף אחד מכם", אומרים לי חברים ואני מסכימה- זה אכן מוזר. אני מנסה למכור להם את הלוקשים הקבועים: קרוב לאוניברסיטה (לדוקטורט של טל), קרוב לתל אביב (לעבודות שלי). אבל זה לא ממש עובד, כי אם מחפשים קיבוץ בין חיפה לתל אביב אז למה לא לשכור דירה בכל אחד מהישובים שבאיזור? למה דווקא להכנס למסלול קליטה בקיבוץ השיתופי הזה?
"זה לא הגיוני", מסתכלים עלי החברים שלי בחשדנות וקובעים: "זה לא משיקולים של נוחיות". לעזאזל, אני חושבת, הם עלו עלי. הם גילו שחייב היה להיות בבחירה הזו איזה מוטיב ערכי, שלא נדע. אבל איזה ערכים בדיוק הביאו אותי לגור פה? ממתי אני בכלל "שיתופיסטית"?
אני עוד לא יודעת מה דעתי על הרעיון השיתופי. יש
לי עוד הרבה מה ללמוד. את שנות ההתבגרות שלי
העברתי בקיבוץ בו מילים כמו "תקציב" או "תשבוצים"
גרמו לאנשים סביבי לפרכס בעווית, ואפילו אבא שלי-
מודל ומופת של הקיבוצניק הקלאסי- תמך בסופו של
יום בתהליך השנוי וההפרטה אצלנו בקיבוץ. מה שאני
כן יודעת הוא שטל ואני מחפשים חיים אלטרנטיביים
שיהיה בהם איזה ערך מוסף, ואת חיפושינו החלטנו
לפתוח כאן.
ובינתיים אני בעיקר מתפעלת מהדמיון לקיבוץ שלי,
כמו שאהבתי אותו לפני 15 שנה: עגלת הדיאטה עם
הכוסמת היא אותה עגלת דיאטה, הגזר במים
בארוחת ערב הוא אותו גזר במים, הכסאות במסדרון חדר האוכל באילון, 1999
הקטן בתור לקופת בית הם אותם הכסאות. נותר עדיין לבדוק ולסמן וי על: אנשים נחמדים, תרבות ועניין, תחושת בית.
אז אני נותנת צ'אנס, ומקווה שנמצא כאן את מה שאנחנו מחפשים. במקרה הכי גרוע, תמיד נוכל לשכור דירה בקיבוץ המופרט מעבר לכביש.