למכירים אותי ידוע ומוכר שגעון הקניות שלי. לעולם לא יהיו לי מספיק זוגות נעליים, ואם יש חולצה חדשה בשטח - אין שום סיבה שהיא לא תצטרף למלתחה בארון שלי.

שגעון זה היה קיים מאז ומעולם, אפילו בהיותי קיבוצניקית חסרת תקציב. מעולם לא רדפתי אחרי מותגים ושמות מסחרים רק בגלל השם - השתדלתי תמיד לקנות בזול, ברחוב יפו במרכז העיר, אצל הפרסים שמפריזים במחיר, אבל באותה קלות - גם מקצצים ממנו לחצי. עם השנים הבנתי שלא מדובר בשגעון ששמור רק לי, אלא כמעט לכל הנשים בעולם, ואפילו ללא מעט גברים.

 

אני זוכרת חברה טובה שלי מכריזה, רגע אחרי שסיימנו את טסט הנהיגה הראשון שלנו, שהיא יוצאת לעשות שופינג: "אם עברתי זאת תהיה מתנת רשיון, ואם לא עברתי - מתנת ניחומים...". אפילו אנחנו, קנייניות בע"מ, חיפשנו תירוצים וסיבות ללכת לשופינג.

 

ואז הגעתי לניו יורק. וכאן, גבירותי ורבותי, שופינג הוא לא שגעון, זוהי דרך חיים. זה עיסוק, אפילו מקצוע. תיירים נודדים חצי עולם בשביל לעשות פה שופינג, ואני מודה, זה באמת נוח וקל, לעיתים אף משפר מצברוח ומבטיח רווח נקי. וארנק נקי. החנויות כאן עצומות ומרהיבות, העיצוב, הצבע, התאורה - נראה כאילו הכול מכוון להקל עלייך ולהשפיע עלייך - קנה עוד, קנה עוד.

 

שופינג כאן הוא עיסוק לשעות הפנאי. בסופי השבוע היפים תראו תהלוכה מרהיבה של שקיות שופינג מתהלכת ברחוב. כל שכונה והביזנס שלה: מידטאון לתיירים, ווסט סייד לאלקטרוניקה, טרייבקה לאומנות, סוהו למעצבים, הוילג' לגלריות ובנוסף השווקים, הדוכנים וחברות הענק. זה אף פעם לא מספיק.

 

למה אני כותבת על זה עכשיו? מכמה סיבות. האחת היא סיפור שקרה לחברה שלי, שעובדת בגלרייה לרהיטים. אישה יהודייה מבוגרת נכנסה לחנות, ואמרה לה שמזה זמן רב היא כמהה לקערה הקטנה שבחלון הראווה, אבל המחיר הורג אותה. כאשר החברה שלי הורידה את המחיר ואיפשרה לאישה לרכוש את אותה קערה, היא כמעט התעלפה מאושר. אני מזכירה, זו קערה. אבל – כך החברה שלי מספרת - האישה קרנה מאושר, לא הפסיקה להודות לה, צייצה בהתרגשות והלכה לה משם עם הקערה הנכספת, ועם 350$ פחות בכיס. לא פחות מ-1575 שקלים קנו לה, ואני מזכירה שוב, קערה.

 

הסיפור השני קרה לי השבוע. בחנויות כבר יותר מחודש מופיעים דגמי הקיץ, ומזג האויר מאפשר לאופנה החדשה להרהיב את כולנו. אבל לי עוד לא יצא לעשות שופינג של קיץ, מה גם שלא הייתה לי עדיין סיבה. השבוע, אחרי שבוע של שמש קורנת - ניו יורק שוב אפורה, גשומה וקרה. כן ככה, בלי התחשבות בכלל, חזר לו החורף. אני מסתובבת ברחוב, מתמרמרת ומתקשה להאמין, ופתאום אני נתקלת בחצאית קייצית מעוטרת - שנדמה לי דומה לחצאית שאימי לבשה בשנות ה-60. אבל סיבה, סיבה, צריך סיבה! ובחוץ הרי יורד גשם, ועננים מכסים כל שמץ של חום - ומי יעז ללבוש חצאית? רבותי, שיחקתי אותה הפוך על הפוך - קניתי את החצאית ד ו ו ק א בגלל שקר בחוץ. אני לא מאמינה באלוהים, גם לא בגורל, לעיתים רחוקות בלבד אני נסחפת לביאת המשיח - אבל ביכולות המטאורולוגיות של חצאית - אני מאמינה בלב שלם!!! עכשיו כשקניתי אותה, השמש תזרח - וכולנו נשוב למוטב.

 

אבל אני יושבת כאן, שלושה ימים מאוחר יותר, עם סוודר ומגפיים ומטריה. החצאית תלוייה בארון, והשירות המטאורולוגי מוציא לי לשון. אני נזכרת, שמוכר אמר לי פעם שאי אפשר "לאהוב חולצה", כי אהבה שמורה רק לאנשים. מי ש"אוהב" את הבגדים שלו הוא חומרני מדי, ואינו יודע להעריך את הזולת. גם עכשיו זה נשמע לי קצת כמו מנטרה בשקל, אבל תופעת הקניות כאן מדהימה אותי מחדש בכל פעם. בשדרה החמישית אני מרגישה קטנה כנמלה אל מול צמידים זעירים שעולים עשרות אלפי דולרים, ליד כובע מנומר שעולה מאות אלפי דולרים, ובפני עט שעולה יותר מהדירה שלי. אבל האנשים קונים, הכסף זורם, ואמריקה ממשיכה לגלגל ביליונים, על צריכה מוגזמת של מוצרים מיותרים לחלוטין.

 

ואשר לערכים? ערך הכסף, ערך הזולת, ערך החומרניות, ערך הערכיות - למי יש בכלל זמן לחשוב על ערכים? כרגע נפתחה עוד חנות שטרם ביקרנו בה!

 

 

לכל הטורים הקטנים מהתפוח הגדול