בחודשי הקיץ מפוזרים העדרים על פני שטח נרחב בצפון הודו. עם צמצום שטחי המרעה בשל בוא החורף ו/או חגי ישראל, מתרכזים העדרים בעמקים הגבוהים, אך לא הכי גבוהים. כלומר הם יורדים מלאדאק, ספיטי, מנאלי וקאשמיר הישר אל הקייטנה של בגסו.
כמו בקיבוץ עם
ועדת תרבות פעילה במיוחד, לובש הכפר חג. בחנויות נתלים בגדים לבנים, נרות מוצגים לראווה והמקומיים לומדים לומר 'שנה טובה' (אגב, בהינדי אומרים Neaha sal muvarco), והעדר מצמצם עוד את שטחי מחייתו וניזון מתורה אורה בבית חב"ד (מיסיונריות זה לא משהו של נוצרים?!) ובלב היהודי. גם בלי ועדת תרבות מתפקדת ראש השנה נדמה כלבן יותר, קדוש יותר, חגי יותר ורוחני הרבה יותר מזה הנחגג בקיבוצי.
אלא מה? אליה קוץ בה. התרעה על פיגוע במוקד ישראלי (שזה בערך כל הודו, אבל על אחת כמה וכמה - בגסו הנידח) מתגלגלת מארץ הקודש, ונלחשת, שלא לאמר נצעקת, מפה לאוזן כמו ידיעה על רומן, בגידה והריון גם יחד בימים בהם עוד היו מחסן בגדים, מכבסה ו
חדר אוכל.
חלקים מהעדר פורשים לחוג בביתם
(כלומר במסעדה של הגסט האוס שלהם)
עם קומץ חברים נבחר, רחמנא לצלן.
גם בת דודי, להזכירכם, שהיא גם
בת גילי,גם בת כיתתי וגם בת קיבוצי
(ואיני יודעת מה מכל אלה נחשב יותר),
וחברת בגסו נוספת החליטו ברוב
קולותיהן להדיר את רגלינו מהלב היהודי,
למרות שני שקי תפוחי האדמה והגזר
שקילפנו שם לקראת ארוחת החג,
ולמורת רוחי. מחשבות של עזיבת
הקבוצה עברו בראשי, אבל קשרי
המשפחה גברו על האידיאולוגיה.
כנראה שדם נחשב יותר מגיל, כיתה וקיבוץ גם יחד. ואולי זה בכלל כי בת דודי- בת גילי- בת כיתתי- בת קיבוצי היא מעל הכל חברה טובה. זה גובל ברגשנות ואני אעצור כאן.
ממש לפני שעת נעילת השנה הקודמת או שזו כבר פתיחתה של החדשה, נשמעים פעמוני המקדש ושופרות בית חב"ד זה עם זה. ואין פה מקום לציניות - יש בזה משהו מיוחד. התרגשנו. מספיק. ושלא כהלכתו, חגגנו חג עם עוד שלושה פחדנים, סליחה, נונקונפורמיסטים שכמותנו, ובמקביל לחבורה אחרת באותו השולחן. וכמו לכל קבוצת מייסדים, להם ולנו הייתה מטרה משותפת (לקבל את השנה החדשה) אבל אידיאולוגיה שונה בתכלית (האומנם?), ולא הורגשה שום אחווה... כמעט.