התחלתי כבר להרגיש איך הזיעה מבצבצת בכדוריות קטנות בגב שלי ומדביקה את החולצה אליה. בסך הכול עבודה של חמש דקות, אבל בכל זאת מדובר בצהרי סוף יולי בנגב.
זה התחיל כמו כל יום שישי רגיל בקיבוץ: ארוחת צהריים ב-12:00, קצת עיתונים, קפה, ניקיונות של החדר, ג'ק ג'ונסון והקט אמפייר ברקע וקטורת דולקת שתתחלף במזגן בסוף הניקיונות. אה, כן, גם עישוב צמחיית עשבי הפרא שגדלו מחוץ לדלת מאז הפיצוץ שהיה שם לפני חודש.
כשסיימתי לעקור הכול אספתי את העשב בשקית לבנה גדולה, נעלתי סנדלים והתחלתי ללכת לכיוון ערימת הקומפוסט שמאחורי הנוי. ליד מגרש החנייה ראיתי את חיים, והוא, בלי לברך אותי לשלום, שאל: "מה יש לך בשקית, ילד?".
"גורי חתולים", עניתי בציניות וחייכתי לעצמי - מה זה הניסיון הפתטי הזה לדלות כל שבב אינפורמציה על חיי האנשים בקהילה? רוקנתי את העשבייה לבור וחזרתי לחדר.
סוף השבוע עבר כמו כל סוף שבוע של חבר'ה שעדיין תלויים בין הטיול ללימודים: הרבה בטלה, קצת סמים ואלכוהול ולא מעט "אולי..."
ביום ראשון קמתי ב-10:00, לקחתי את הדואר ועליתי לבריכה לשחות קצת. כשחזרתי עיינתי בעיתונים, וראיתי עותק של "מקלחת ציבורית" - ביטאון הקיבוץ שלנו - מבצבץ בלובנו מלמטה.
במאמר השלישי כתב חיים ביקורת נוקבת על "חבר בקיבוצנו", שלמרות שהוא "ידוע בתמהוניותו" נראה ש"עבר את הגבול הפעם" וזרק גורי חתולים מתים בערימת הקומפוסט. הידיעה נחתמה בציניות ש"טוב שלפחות יש לו מודעות אקולוגית".
השבוע הבא היה סיוט: המבטים, ההתלחשויות, הרמזים מההורים וגם, מדי פעם- קריאות ישירות ממבוגרים שמעולם לא הצטרכו לשים לעצמם גבולות ומנערים שיהפכו לאותם מבוגרים בעוד דור:"מה קורה, ברזילי? הורג חתולים?" הביקורים שלי בחדר האוכל התקצרו, אחר התאחרו, אחר כך נפסקו לחלוטין, וגם האכילה בבית נפסקה, לקראת סוף השבוע.
במוצאי שבת קמתי מרעבוני לאחר שביליתי את כל היום מול המחשב בבית ומול הספרים בחדרי. השעה הייתה 1:00 כשלבשתי בגדים שחורים ונטלתי סכין. אף אחד לא יחשוד, חשבתי לעצמי, גם אם מישהו ער - הם רגילים לשיטוטים הליליים שלי ברחבי הקיבוץ. לקחתי שקית לבנה גדולה ויצאתי.
הכלבים נבחו הרבה באותו לילה. אולי זה לא כל כך מפליא, חשבתי, ונזכרתי שגם היהודים במצרים נשארו ערים כל הלילה למרות שהמצרים היו אלה שאיבדו את בכוריהם. ב4:00 השקית הייתה מלאה, כבדה ונוטפת.
למחרת קמתי בעננה של זבובים, ריססתי חומר מונע על השקית, שמתי סנדלים ויצאתי אל ערימת הקומפוסט. ליד מגרש החנייה ראיתי שוב את חיים, שוטף את הרכב.
"מה יש לך שם, ילד? גורי חתולים?" הוא גיחך לעברי.
"כן", החזרתי גיחוך והמשכתי, כשהנוזלים כבר מצטברים ומתבצרים בתחתית השקית. רוקנתי אותה אל הבור, הקאתי לתוכו וחזרתי לחדר.
שלושה ימים לאחר מכן המעשה שלא יעשה שלי לא זכה לתגובה שלה ציפיתי. אנשים פטרו אותי כ"חדשות ישנות" ואיכסנו את המקרה בחדרי מוחם לשימוש עתידי בשעת בצורת רכילותית. חזרתי לאט לאט להיות תושב מן המניין, כשכוחה המגן של השמועה שומר עלי מכל רע.