יוטה ירוקה משוויצה בהיצמדות אינטימית לבזנ"ט, מסתירה את שיפור התשתיות המכוער שפורץ דרך באדמה, בשביל התחדשות יש לסבול כך אומרים, ברשעותה היא מכסה את מעט הנוף הירוק שעוד ניתן להביט בו בחוצפה. כאן בונים!

 

כדורי ענק המכילים קוצים ואבק אינם נמצאים בתפריט אותו אני נושם אך הבעיה היא פירורי עפר מחוזקים ברוח שאורבים לי בשעות היום, מצליפים בי על גאוות משאף הונטולין שבכיס.

יש לי הרגל מגונה לבצע הליכות בקיבוץ, לחרוש ברגליי אחר פינות חמד מן הילדות.

לרוב אני מוצא את עצמי בינות מקלט הקרמיקה והבריכה הקטנה שנועדה לספק מזור מן החום, אך בעקבות תכנון לקוי היא נבנתה בשיפוע כך שמפלס אינו אפשרות. גרניום סגול לפרקים פרס חסותו עליה ועבר להתגורר על חלק גדול מן השטח, אני ספון היטב בסבך הריחני החלק הזה וחושב על מובלעות קטנות של אושר, ממש כך.

 

שבילים צרים ואפורים מובילים אותי למדרגות שנגמרות במדרכות עם סימני רגליים של כלבים ומתי מעט של מתחכמים החורטים את שמם, כמות בלתי מבוטלת של עצים עומדים בשתיקתם, מחכים בפחד ליום פקודה. באופן אישי אני אוהב את שיח הערער, שיח ירוק אפרפר משהו אך מספק חומה בצורה ומחסה בשעת משחקי אלימות שונים. (מלחמת אצטרובלים, תופסת בית עם מחנה שבויים מפואר ושאר עניינים גדולים ) בתי הזקנים מכילים משפחות צעירות עקב מחסור חמור בזקנים, האגדה האורבנית על מוות משולש ממשיכה בנאמנות לפרנס עצים למדורה.

 

היו ימים בהם ידעתי והכרתי את שמות כל הכלבים בקיבוץ, לכאלו שאהבתי שלחתי הזמנה להתקרב וביצענו מספר תעלולים יחדיו. (אלו המכירים את "תנשוך יד" האגדי, ודאי נזכרים בערגה באירועים שהיו מסוגלים בין רגע להיגמר קצת אחרת ) לאחרים לעומת זאת לא הפניתי מבט, הם היו חסרי רגליים, עיוורים, מסריחים, מסורקים יתר על המידה, מרירים ובעיקר עצובים.

והנה, הגיע היום בו אני לא מכיר חצי מהכלבים שמתרוצצים בקיבוץ והפכתי בעצמי לכזה, מצרכי הרשימה תקפים לגבי ולאף אחד לא אכפת.

 

 

מודה, אני לא חבר קיבוץ רק "בן משק".

דעתי לא נחשבת ויש זבובים המקבלים יחס מועדף ממני על שולחנם של ברונים וכאלו שהם עצמם הצלחת. בכל זאת, על אף כל העובדות הידועות ובעזרת קידמה מזוינת של בטון אורבני שעוד עלולה לכסות כאן את כולנו אני נשאר נאיבי עם קופסת סיגריות, שואף אחר אוויר פסגות ונשימה נקייה כפעם.