איפשהו לקראת גבול לבנון הבנו, שאנחנו לא בכיוון וביצענו פניית פרסה, דבר שהוביל לאיחור של כחצי שעה, והגביר את הציפיות. המחשבה על לוחמי הגיטאות העלתה מאוד את רף הציפיות. אחרי הכול, מדובר בקיבוץ שעשה את הונו מחברת מוצרי המזון המצליחה "טבעול", ונחשב לאחד הקיבוצים העשירים בארץ.

 

מה חדש? החששות החלו לנקר כבר בלוחות המודעות. ידעתי שלוחמי הגיטאות הוא קיבוץ שעבר הפרטה מוחלטת, אבל לדלות כזאת לא ציפיתי. מרבית הלוחות ריקים לחלוטין, כשהמודעות הבודדות משתייכות לזן היח"צני (מרתון הגליל יוצא לדרך, הדג כספיון מככב בנהריה ובחרשים מתקיים ערב ג'אז), והדבר היחיד שמזכיר מודעה קיבוצית הוא טבלה שמפרטת את מיקומי פחי המיחזור.

 

קבלת פנים - "איחרתם", סיפקה האקונומית ליליאן את הנזיפה הקבועה, תוך שהיא נהנית מסיגריה בשולחן צדדי שבו מותר העישון. "אני יודע", חייכתי, "פשוט הצלם שלי לא מכיר את הארץ". הכניסה לחדר האוכל לוותה בחששות הגיוניים. אך גם במקרה הזה הציפיות התבדו, והסועדים המעטים לא ממש התייחסו לקיומנו.

 

קוד לבוש - פה כבר היה אפשר לקבל אווירה קיבוצית יותר, כשהכחול חזר במידה מסוימת, ולצדו בלטו החולצות הגזורות ומכנסי הדגמ"ח.

 

דברים שרואים מכאן - חדר האוכל קטן למדי ו... איך לנסח זאת בשפה עדינה... לא ממש מרשים.

 

בפינה עומד פסנתר מעלה אבק, מעליו מתנשאים קירות עץ חומים מתקלפים שנושקים לקירות, שצבעם הלבן העכיר עם השנים. הריהוט, עגלות החימום וכלי האוכל מיושנים ביותר, וצבעיהם של הציורים המעטים התלויים דהה זה מכבר. נקודת אור ניתן למצוא במטבח המרווח והנקי ובנוף המדשאות שנשקף מהחלונות הגדולים.

 

הגשת פתיחה - תוך שכנוע עצמי עמוס בקלישאות על קנקנים ועל תוכנם, ניגשנו להעמיס מזון. שיטת ההגשה פה ייחודית, ובניגוד לקיבוצים רבים שבהם מגישים העובדים רק את המנות העיקריות, פה מגישים גם פחמימות ומרקים כשהדבר היחיד שנותר בהגשה עצמית הם הסלטים וירקות הדיאטה. המבחר אינו רב, וללא התלבטות רבה בחרתי חזה עוף, קציצות ופירה. אליהם הוספתי סלט חסה ברוטב ומיץ תפוזים. רן לקח פחות או יותר אותו דבר (לא ממש הייתה אופציה אחרת).

חבר קיבוץ ישלם כ-16 שקלים עבור ארוחה, לשכיר זה יעלה 25 שקלים ואילו אורח ייפרד מ-35 שקלים.

 

 כל אלה מספקים ארוחת צהריים של כ-350 מנות, חמישה ימים בשבוע, ומוכרים ארוחות מוכנות לבתים בימי שישי בצהריים.

 

על טעם ועל ריח - התיישבנו בשולחן מרכזי וטעמנו מהצלחת. הפירה לא אכזב והיה טעים. העוף, שבושל בעשבי תיבול, הפתיע לטובה והיה רך ומהנה, מה שאי אפשר לומר על הקציצה הקשה. "הקציצות האלה לא היו עוברות את מבחן הכלב", קבע בנחרצות אחד מהיושבים בשולחן הצעירים/חקלאים שאליו הצטרפתי. "האוכל פה יותר גרוע מבצבא", אישר צעיר נוסף, "אם הענף לא היה מממן לי את הארוחה אין מצב שהייתי בא הנה". "היום זה לא טוב", הוסיף אחר, "אבל היו תקופות שהיה פה אוכל לא רע בכלל". "איפה אתה חי", זעם הראשון, "אנשים מהקיבוץ כבר בקושי באים הנה וכבר שנים שהתבלין היחיד פה הוא שמן". "אני מרוצה", התערב קול מתון, "לאכול פה זה כמו בזוגיות, יש עליות וירידות". "אני לא רוצה להתערב", חייכה צעירה שהזדמנה לשולחן, "אני רק אגיד שמה שאני אוכלת זה גזר מבושל ועוף מכובס, וזה אומר הכול".

 

ההברקה - החלטתי לנסות להוציא חיוביות מחבריי החדשים, ונתתי להם לבחור את ההברקה. "האמת שהסלטים טובים", אמר אחד מהם. "לפעמים גם אפשר לראות פה בחורות יפות", הציע אחר. "ההברקה שלנו היא שאין הברקה", סיכם חברם.

 

סיכום - האמת, שבעיניי האוכל היה לא רע. אבל נראה שלפחות הצעירים בלוחמי הגיטאות חושבים אחרת. לזה תוסיפו את הזנחת המבנה, את מיעוט הסועדים ואת המבחר הדל וקיבלתם ציפייה שלא התממשה. חמישה עופות מכובסים.

 

 

 כמה עופות מכובסים קיבלו חדרי האוכל של גבעת עוז, של כפר גליקסון ושל גבת?