עליי לומר, כי לא היו לי ציפיות גבוהות בבואי לחדר האוכל של קיבוץ משמר השרון. זאת בעקבות מפגש שהיה לי כמה ימים לפני כן עם בת הקיבוץ, שאיך לומר זאת בעדינות, לא ממש הרעיפה מחמאות על התפריט שמוגש בקיבוצה. למרות זאת, שכנעתי את עצמי לבוא בראש פתוח.

 

מה חדש? לוח המודעות דל למדי, הקיבוץ הופרט ועבר למודל הדיפרנציאלי, ובכל זאת מרבית המודעות היו דווקא מהזן הקיבוצי: רשימת תורנויות, הזמנה לשיעורי שחייה בבריכה, הזמנת בלוני גז לחברים והרשמה לתספורת אצל סימה הספרית. לצד לוחות המודעות, ניתן למצוא את סידור הרכב, שם תפסה את עיניי מודעה שנתלתה על ארון המפתחות, ובה פנייה נרגשת לא להחנות את המכוניות בצל הפיקוסים, כי פרי העץ אוכל את הצבע.

 

קבלת פנים - בניגוד לשרב שהחל מתפתח בחוץ, קבלת הפנים הייתה צוננת למדי אך זה לא הפריע לסועדים בחדר האוכל, אף על פי שהם מורגלים בסועדים מזדמנים ובקבוצות שמתארחות במקום, לנעוץ בנו שלל מבטים חודרים.

 

קוד לבוש - קצת כחול, הרבה שחור, חולצות סיום מסלול וקרוקס. קיבוץ.

 

דברים שרואים מכאן - כלפי חוץ, נראה חדר האוכל כמקום מרשים ביותר, ובו גינות מטופחות, עצים ומדשאות מוריקות. מבפנים, ניתן לראות שמדובר במבנה ישן, עם ציפוי עץ וקירות לבנים, אך תוספת של צבע כחול על חלק מהקירות, לצד ויטראז'ים מוארים של גלגל המזלות ותערוכת הציורים מעשה ידיו של חבר שנפטר לא מזמן - כל אלה מעניקים למקום מראה בהחלט מכובד. גם המלתחות ותאי הדואר מרשימים יותר מהממוצע. "אנחנו מנסים לשפץ כמה שיותר דברים", מסבירה לנו האקונומית ציפי, "יש כבר תוכנית שיפוץ יסודית שתצא בקרוב אל הפועל".

 

 

הגשת פתיחה - לאחר שחצינו את קו האש של המבטים, התפנינו לסקור את האוכל. המבחר אינו רב, ולאחר התלבטות קצרה בחרתי בלזניה ובשוקיות עוף, מותיר מאחור את תבשיל הקורקבנים. בתוספות לקחתי פירה ומעט אורז, ואליהם הוספתי סלט ארנבים. רן הצלם הלך גם הוא על הלזניה, שאליה הוא הוסיף בורקסים קטנים, אורז ושלל סלטים. בתחום השתייה מילאתי קנקן של מיץ פטל ממיכל נירוסטה.

חבר ישלם 10-20 שקלים, אורח ייפרד מ-36 שקלים תמורת ארוחה עסקית, שכוללת מנה עיקרית אחת ותוספות ללא הגבלה.

 

שלוש ארבע לעבודה - במקום מועסקים 15 עובדים, כשלא פחות משמונה מהם חברי קיבוץ, ביניהם האקונומית ציפי, רכזת חדר האוכל, שירה, והסו שף - צפרה. בין השכירים בולטים שני השפים מנתניה הסמוכה. העובדים מאיישים את משרות חדר האוכל והמטבח, ומספקים כ-350 מנות לארוחת צהריים, שישה ימים בשבוע, כמו גם 60-70 מנות לארוחת ערב ביום שישי ומנות לקבוצות של תיירים, שמגיעות מספר פעמים בשבוע ודורשות מהצוות היערכות מיוחדת. לאלה תוסיפו את המעדנייה המצליחה שנחשבת לחלק מהענף (חכו להברקה) וקיבלתם ענף מגוון.

 

על טעם ועל ריח - התיישבנו בשולחן צדדי וטעמנו מהצלחות. המסקנות... שנויות במחלוקת. לטעמי, הלזניה לא ממש הזכירה את כוונת המשורר האיטלקי ולקתה ביובש, שהתגמד לעומת זה שפשט בשוקיות העוף, והצריך לגימה אינטנסיבית ממיץ הפטל המצוין. את המצב הציל הפירה, שהיה בהחלט טעים והשכיח במעט את חולשתן של המנות העיקריות, כמוהו גם סלט הארנבים. "לי זה דווקא בסדר", מסתייג הצלם, "זה לא ממש טעים, אבל סביר". "בגדול אני מרוצה", מסכימה חברה מבוגרת להביע את דעתה במשפט לאחר הפצרות. "זה בסדר", אומר אחד הנערים, "אני הולך על הדברים הבסיסיים כמו שניצל ואורז, אז אני אף פעם לא נופל". "אכיל", מתמצתת חברתו הבלונדית את העניין. "האוכל טוב, השירות על הפנים", מפתיע אחד השכירים עם תובנה חדשה, "אבל עזוב אותך מהאוכל, בוא לעשות כתבה על המוסך שלנו, אין כמוהו בארץ. ניתן לך לטעום שמנים".

 

ההברקה - לצד חדר האוכל פועלת מעדנייה, ובה יש מבחר עצום של מאכלים מוכנים - למעלה מ-40 מנות עיקריות ולא פחות מ-25 תוספות, וכן עוגות מעשה ידי חברות הקיבוץ. על פי העדויות, מקום זה מושך רבים מתושבי האזור שמקבלים ארוחה ביתית מוכנה וטעימה במחיר ידידותי.

 

סיכום - אף על פי שבאתי כדף חלק, היה לי קשה שלא להסכים עם אותה קיבוצניקית סוררת, שהעזה לפגוע בקולקטיב ולהשמיץ את האוכל המקומי. לזה נוספה האווירה, שלא הייתה מהלבביות שפגשתי. עם זאת, נראה שמרבית הסועדים פה מרוצים (או לפחות פטריוטים), חדר האוכל מטופח באופן יחסי והמעדנייה משגשגת.