שם: "גוס-פאב"

נוסד: בסוף שנות ה-80 כדיסקוטק בשם "הצדפה", שנסגר ב-2000. נפתח שנית הפעם כפאב ב-2003 ונסגר ב-2006. נפתח שוב בקיץ 2010.

שעות פתיחה: בכל יום מ-21:30 עד אחרון הלקוחות.

בעל הבית: המקום בבעלות שלושה קיבוצניקים, שניים מהם בני עין שמר ששוכרים את המקום מהקיבוץ.

בר: שמונה סוגים של בירות מהחבית (23-36 שקלים לחצי ליטר). מבחר גדול של קוקטיילים,

 

יינות, שתייה חריפה, צ'ייסרים, שוטים ועוד.

אוכל: מטבח עשיר במחירים סבירים עם סנדוויצ'ים, נאצ'וס, צ'יפס, שניצלונים, בגינס ועוד.

אטרקציות: מוסיקה ישראלית במוצ"ש, הופעות חיות במשך השבוע, משחקי ספורט חשובים המשודרים על הקיר באמצעות מקרן.

עוד משהו: הבר מציע שוטים ייחודיים למקום על שם אושיות מקומיות, כמו "אלישע" (ייגר ואבסינט. יכול לרמז על אופיו של הברנש?), "אשתו של אלישע" (אותם מרכיבים בתוספת אפטר שוק) ועוד.

 

 

שורת פתיחה: חנינו במגרש הכורכר. החבורה, שכללה את רן הצלם, את חברי "העוגה" ואת הנהג התורן ת' (שהודיע שאם אסור לו לשתות הוא מעוניין להישאר בעילום שם), חברה לבן הקיבוץ ורעי מימי הצבא - אמיתי, שהיה מגובה בכוכב מקומי נוסף בשם רם והוביל אותנו בבטחה פנימה.

 

22:50 - התמקמנו בשולחן מרכזי, הזמנו בירה והתפננו לסקור את המקום. בשעה מוקדמת זו היה הפאב מלא רק למחצה. מבט לשולחן לידינו חושף חבורת בחורות צעירות ועליזות שלוגמות מבחר משקאות שקופים ומבזיקות פלאשים לכל עבר. הפאב ניחן במראה קיבוצי קלאסי עם ריהוט עץ כבד, מעשה ידי צעירים מקומיים ומחולק לשלושה חלקים: המבנה המרכזי בו ישבנו, היציע והמרפסת. על הקיר מתנוסס בגאווה ציור של שני אווזים, זה רכוב על גבי זה ומבט פסיכוטי של סיפוק על פניהם. ציור זה הוא סמלו המסחרי של המקום ומקור שמו. "הציור היה פה תמיד" מספר אחד מהבעלים, תומר, "השם הגיע בעקבותיו". "יש הרבה חילוקי דעות לגבי מי צייר את הציור הזה", מוסיף אמיתי, "כבר נרקמו סביב זה עשרות אגדות". "נראה לי שהאווזים גרו כאן עוד כשזה היה סילו", מסכם תומר.

 

23:28 – חצי ליטר של בירה כבר מאחורינו, כמו גם שני צ'ייסרים, שמערפלים את ראשינו. המוזיקה ממשיכה עם רוק משנות ה-90 ("קיור", "גאנס אנד רוזס", פורטיסחרוף), ואנחנו מהנהנים בעידוד. מבט נוסף מסביב. כל החללים כבר התמלאו. טווח הגילים מגוון, למרות שמרבית הנוכחים נראים בשנות העשרים המוקדמות שלהם. היחס בין המינים מפתיע לטובה, עם יתרון קל לבנות המין היפה. "הראייה שלך סלקטיבית" לועג לי אמיתי. "אין פה ממש מתח מיני", מוסיף רם, "זה לא פיק אפ בר, זה יותר בר של חבר'ה".

ברקע שרים טום פטי ושוברי הלבבות "אני לומד לעוף, אך אין לי כנפיים", כמה סימבולי.

 

00:15 – הבירות והצ'ייסרים נותנים את אותותיהם ואני מתפנה לבחון את אחד האלמנטים העיקריים – השירותים. למרות המיקום הבעייתי שלהם מחוץ לפאב, מדובר במבנה בהחלט מרשים, עם קירות אדומים מעוצבים וניחוח דק של וניל. חוסר הסימון על הדלת מבהיר שאין פה חלוקה למגדר, מה שיכול בהחלט להקל על אלה שמעוניינים לערבב את המגדרים דווקא בשירותים. כשאני חוזר, משתרך תור גדול בכניסה כאילו היה זה "סטודיו 54" ומבהיר לי סופית שהגוס-פאב בגלגולו הנוכחי הוא סיפור הצלחה לא מבוטל.

 

00:46 – נפלו שני חצאי ליטרים ועוד ארבע, חמש סיגריות. המלצרית מגיעה עם סבב צ'ייסרים נוסף מבלי שביקשנו. שולחן הבנות מתחיל להתמלא בשוחרים לטרף, המקיפים אותן מכל עבר. אחד מהם, לבוש בחולצה מעודנת וקלאסית עם הכיתוב: "בחיים יש שני דברים חשובים – ציצים", פותח שמפניות בצרחות קרב. "החבר'ה מהקיבוץ אומרים שאין פה מתח מיני", מעיר תומר, "אבל הם סתם מקשקשים". "האמת שאח שלו מוביל במספר ההעמסות", מעדכן אותנו אמיתי, "אבל זה לא חוכמה, יש לו מידע פנימי".

 

 

 

01:32 – העליזות מפנה את מקומה לתשישות, הגיע הזמן ללכת. אני פוסח על סבב צ'ייסרים שישי ועובר למים, העוגה ורן עושים כמותי, כולם מבינים שכעת זה מרוץ נגד החמרמורת.

 

חשבון בבקשה:  אווירה נוסטלגית מתובלת בשיק עכשווי, מוזיקה טובה ברובה, קהל יחסית איכותי, מבחר אלכוהול מרשים, יחס חם וחרף הכחשות בני המקום, מתח מיני מסוים. המחירים אמנם מעט יקרים ביחס לפאב קיבוצי, אבל בסך הכל, בהחלט שווה.