צרכי הילד והנער בחברה הישראלית ובעולם המערבי נמצאים בשינוי מתמיד, עקב שינויים אותם עוברת החברה. בנינו נחשפים לעולם ערכים ומוסכמות פחות ברור מכפי שהכרנו בעבר, ועל כן ההתמודדות עם נושא זה היא קשה שבעתיים.

האם השינויים המתמידים שעוברת החברה מבחינת צריכה, טכנולוגיה או דמוגרפיה, לדוגמא, צריכים להכתיב שינוי ערכי? האם אנחנו מודעים לעובדה שמתקיים מאבק על ערכים אלה, והוא גוזר את דמות החברה בה אנחנו חיים? האם אנחנו עושים מספיק על מנת לשמר את הערכים החשובים לנו במאבק זה? 

 

החברה הישראלית והקיבוצית, אשר הצטיינה בעבר בחינוך הערכי משימתי שהקנתה לבניה, נמצאת באובדן דרך עקב מהפכה חברתית כלכלית שמתרחשת בשלושים השנים האחרונות. מהפכה זו העלתה על נס את רעיון השוק החופשי, ההפרטות, התחרות הפרועה, הניכור והרס מדינת הרווחה. התנועה הקיבוצית- אשר רבים ראו בה את התנועה שתנהיג את המאבק החברתי חינוכי בתופעות אלו- נסחפה והושפעה גם היא מהגל העכור.

נקודה זו חשובה לדיוננו העוסק בחינוך, כיוון שבעבר (ואני מקווה שגם היום) חשנו שהחינוך הוא בבת עינינו וידענו שיש להשקיע בו משאבים רבים, הן בהון אנושי והן בהון כספי. אולם כשאנו מסתכלים סביב אנו רואים שקיבוצים רבים הסירו באופן משמעותי את נטל האחריות לחינוך הילדים משכמם (הפרטת החינוך), וחדלו לעסוק בהנחלת ערכי הקיבוץ לדור הבא.

 

אובדן הדרך הוא גם האתגר- לצאת מהמשבר בחברה הישראלית והקיבוצית מחוזקים לאחר בחינת הדרך והערכים.

ניתן לאפיין שתי תפישות בסיס ערכיות:

הראשונה "תחרותית", הקובעת ש"אדם לאדם זאב" וממנה נגזרים הערכים הזדמנויות פתוחות, תחרות, חומריות, לאומנות ובדלנות.

השניה "שיתופית", המדברת על "ואהבת לרעך כמוך" וממנה נגזרים הערכים הזדמנויות שוות, אנושיות, ייחודיות, רוחניות, סולידריות והומניות, או במילים אחרות "ערכי הקיבוץ".

עתה, לפני שהולכים לפרקטיקה, חשוב שנאמר לעצמנו בכנות על אילו ערכים אנו רוצים שחברתנו תהיה מושתת, ורק לאחר מכן נגזור את הדרך.

בשיחות שאני מקיים כמחנך וכחבר קבוץ עם הורים ועם מחנכים עמיתים, אני שומע את ההתלבטות. לעיתים בקול עצוב אומרים לי "כן, הערכים האלה של הקיבוץ ושל ישראל הקטנה והישנה היו טובים פעם, היינו מאוד רוצים לחנך לאורם, אבל היום הכל השתנה ואנו צריכים לעמוד בתחרות וללכת בקצב המאה ה-21".

אמירות אלה מובנות וטבעיות, במיוחד לאחר שנים ש"שוטפים את מוחנו" ברוח הגישה הנאו-ליבראלית. אך מסתבר שגישה חברתית כלכלית זו כשלה, והמשבר הכלכלי החריף הפוקד את העולם ואת ישראל חושף את הכשלים המובנים בשיטה זו. לכן מדינת ישראל המנוכרת והמתנכרת לאזרחיה זקוקה היום יותר מתמיד "שרוח הקיבוץ תשוב לנשב במחוזותיה".

 

מעבר לכך, אני מאמין גדול באדם וביכולתו לשנות, ליצור ולהיאבק על סולם הערכים בו הוא מאמין. סולם ערכים זה אינו בר חלוף, כדוגמת "עשר הדיברות בתנ"ך". ערכים אינם מתיישנים, אך קיים עליהם מאבק מתמיד כיוון שהם מעצבים את החברה. לכן, סולם הערכים שמיצג הקיבוץ השיתופי, שמדבר על שוויון ערך האדם והעבודה, ערבות הדדית ודמוקרטיה, הם הבסיס לחברה צודקת ונכונה יותר. בסיס חברתי זה לא התישן מעולם, רעיונותיו נשארו חדשניים, והם תקפים מתמיד גם במאה ה-21. כפי שעמוס עוז סיכם: "המפעל הקיבוצי הוא ככל הנראה הניסיון המרתק ביותר של הציונות להקים חברה צודקת, יוצרת, מקורית ומשוחררת במידת מה מן האכזריות ומן האנוכיות, ולהקים אותה ללא דיכוי עקוב מדם וללא רמיסת צלם היחיד" (עמוס עוז, אוצר הקיבוצים).

 

לכן ראוי להאמין בשינוי המציאות: "האתגר הוא גדול והרשות נתונה".